דיני ומנהגי תשעה באב שחל בשבת
בשנה זו, שיום תשעה באב חל בשבת, ועקב כך נדחה הצום ליום ראשון, יש כמה חילוקי דינים בשל קביעות זו השונים מדיני תשעה באב בקביעות רגילה, הן בהנהגה בערב שבת קודש, הן ביום שבת-קודש, הן ביום ראשון, יום התענית, והן לאחריו, אשר לכך נפרט מקצת ההלכות והמנהגים הנוגעים לימים הללו.
לימוד תורה
- בכל השנים, החל מערב תשעה באב אחר חצות מותר לעסוק בתורה רק בענייני החורבן והלכות התענית. בשנה זו, שערב הצום הוא בשבת, ומאידך הוא כבר תשעה באב – נחלקו הפוסקים האם קיימים הגבלות אלו והחל ממתי הן חלות[2], כדלהלן.
- בערב שבת, ח' באב, מותר לכל הדעות ללמוד תורה כרגיל, גם לאחר חצות[3].
- ביום השבת עצמו, ט' באב וערב התענית – עד חצות היום מותר ללמוד כרגיל, אך לאחר חצות נכון שלא ללמוד אלא בדברים המותרים ללמוד בתשעה באב[4].
- לאור זאת, יש להשתדל לכתחילה לסיים את השיעורים היומיים הקבועים ושנים מקרא ואחד תרגום לפני חצות היום, אמנם מי שלא סיים לפני חצות – יכול לסיימם, בדיעבד, עד השקיעה[5].
- גם בשבת זו עורכים שיעורים קבועים והתוועדויות ברבים[6], ו"מהיות טוב" כו' – נכון לעסוק בהם בדברים המותרים בתשעה באב, באם הם מתקיימים לאחר חצות היום[7].
- למרות המנהג ללמוד תורה אחר חצות רק בדברים המותרים בתשעה באב, המנהג הוא שהאבלים אומרים את המשניות הרגילות[8].
- גם בשבת זו עורכים סיום מסכת כרגיל[9]. ויש לקשר את הסיום עם סעודת שבת והתוועדות[10].
- אודות אמירת פרקי אבות בשבת זו, לא רצה הרבי להכריע בזה, אך בפועל נהוג שלא לאומרם, עכ"פ ברבים[11], וגם האומרים אותם בשבת זו, חוזרים על פרק זה (פ"ג) בשבת הבאה[12].
תחנון
אבלות בדברים שבצנעא
- בשבת זו, ערב התענית, אין נוהגים באבלות בפרהסיא, אך נוהגים באבלות בדברים שבצנעא[15]:
- תשמיש המיטה אסור בשבת זו מלבד בליל טבילה[16], או ליוצא לדרך ובא מן הדרך[17], וכן מקילים בזה אם יצרו תוקפו וחושש למכשול[18].
- שאר קרבה אינה אסורה, מלבד חו"נ ושינה במטה אחת[19].
הבדלה
- אין עושים הבדלה על הכוס במוצאי-שבת עד לאחר הצום, רק אומרים "אתה חוננתנו" בתפילת ערבית ומותרים בעשיית מלאכה[20].
- אם שכח ולא אמר "אתה חוננתנו", אף שאינו חוזר ומתפלל – צריך לומר "ברוך המבדיל בין קודש לחול"[21], וכן יש להזהיר את הנשים שאינן מתפללות ערבית שיאמרו מיד במוצאי-שבת "ברוך המבדיל בין קודש לחול", בכדי שיוכלו לעשות מלאכה[22].
- עם זאת, ברכת "מאורי האש" שייכת למוצאי-שבת דוקא[23], ויש לאומרה כשרואה את הנר במוצאי שבת[24], כאשר המנהג הוא לאומרה קודם קריאת מגילת איכה ואמירת הקינות[25].
- אך אם נמצא בביתו יברך בבית טרם הליכתו לבית-הכנסת, להוציא בני ביתו[26]. בדיעבד, יכול לאומרה כל הלילה [אך לא למחרת ביום][27].
- אולם ברכת הבשמים, הגם שאף היא שייכת למוצאי-שבת דוקא[28], אך אין מריחים הבשמים בתענית במוצאי שבת [אך במהלך יום התענית מותר להריח הבשמים, להשלים למאה ברכות שנחסרים ביום זה][29].
- חולה שאינו מתענה – כתבו רבים מהפוסקים שחייב להבדיל לפני אכילתו[30], אמנם לא ישתה מהיין אלא יתן לקטן שהגיע לחינוך לשתות[31], ואם אין קטן – יכול לשתות בעצמו (עד רביעית[32])[33].
- המבדיל אינו מברך על הבשמים, ואת ברכת "מאורי האש" אומר רק אם מבדיל בלילה ועדיין לא בירך קודם לכן.
- ברם, יש שהעידו שהמנהג לפועל שאוכל ללא הבדלה, וביארו זאת משום שזמן ההבדלה נדחה בקביעות זו למוצאי הצום ולא שייך שיבדיל קודם לכן[34]. וכן מורים למעשה כו"כ מרבני חב"ד.
- אשה שאינה מתענה, ע"פ דעת רבים מהפוסקים דלעיל יכולה להבדיל בעצמה[35], אך גם הבעל יכול לעשות ההבדלה עבורה ויתן לקטן שהגיע לחינוך שיצא בהבדלה זו לשתות מן היין[36] וגם הבעל יוצא י"ח בהבדלה זו ואינו צריך להבדיל שוב במוצאי הצום[37].
- ילדים קטנים האוכלים בצום – אין מבדילים להם במיוחד[38], ויכולים לאכול גם ללא הבדלה[39], ובמוצאי הצום ישמעו את ההבדלה יחד עם כל בני הבית.
תחילת הצום והאבלות
- נחלקו הדעות אם ניתן לקחת בשבת זו כדורים להקל על הצום, ולכן לכתחילה נכון לערבם במשקה לפני השבת. אך מי שלא הספיק לעשות כן – יכול לסמוך להקל ולקחתם בשבת עצמה.
- בשבת זו לא נהוגות כל ההגבלות שבסעודה מפסקת בכל שנה, ואדרבה מעלה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתו, אלא שצריך ליזהר לסיים אותה לפני שקיעת-החמה. ויש להזהיר את בני הבית על כך[40].
- לצורך זה נכון להקדים שעת תפלת מנחה של שבת.
- יש להיזהר ולהזהיר שאיסור הרחיצה מתחיל אף הוא בשקיעת-החמה.
- כמו כן, מאחר שבתשעה באב אסור לעשות מלאכה שיש בה שיהוי קצת עד חצות[41], לכן אין מדיחים את הכלים בצאת השבת אלא שורים אותם במים[42].
- אולם מנהג חליצת הנעליים והחלפתם בנעליים שאינן של עור והישיבה על הארץ מתחיל רק בצאת השבת[43], ויש להבחין לומר 'ברוך המבדיל' קודם ההחלפה.
- אסור להכין את הקינות והנעליים וכו' בשבת, משום הכנה משבת[44], לכך טוב מה שנהגו בהרבה מקומות לאחר את תפילת ערבית משך זמן אחר צאת השבת, כדי שיספיקו להכין את הדרוש ולבוא לבית-הכנסת[45].
- המנהג הוא שמחליפים מיד בצאת השבת רק את הנעליים, אולם את בגדי השבת אין מחליפים במוצאי השבת עד לאחר הקינות[46].
סיום הצום
- במוצאי הצום, נוהגים שאין אוכלים בשר ואין שותים יין עד הבוקר שלמחרת[47], אך את יין כוס ההבדלה שותים ואין צורך לתת לקטן. שאר מנהגי האבלות, ככיבוס, תספורת, ריקודים ומחולות ושמיעת כלי זמר וברכת "שהחיינו" – מותרים מיד עם סיום הצום[48].
___________________________________________________________________
[1] המדריך מלוקט מדברי הפוסקים עד אחרוני זמננו והמובא בכתבי רבותינו נשיאנו בענינים אלו וע"פ הפסיקה המקובלת בין רבני חב"ד, ובהכנתו נעזרנו בליקוטי שונים שנערכו עם השנים, ובפרט בס' הלכות ומנהגי חב"ד ובמדור ההלכה 'הלכות בטעמיהן' בשבועון כפר חב"ד, כמו גם בתשובות שנענו במסגרת מוקד ההלכה שע"י בית-דין רבני חב"ד באה"ק.
כאן המקום להודות להרה"ת הרב מנחם מענדל והבה שי', רב ומו"צ וראש כולל להוראה בכפר חב"ד, על עריכת המדריך, וכן לרבנים חברי ביה"ד ומורי-ההוראה שליט"א שהואילו מטובם להגיה מדריך זה ולהוסיף את הערותיהם החשובות, וזכות הרבים תלוי בהם.
[2] ראה רמ"א סו"ס תקנג ומג"א שם סק"ז, ודעתם להחמיר בזה. ובלקוטי שיחות חי"ט ע' 43 הע' 53, ש"כן הוא המנהג בכמה מקומות". אבל מציין להחולקים בזה – ראה ט"ז שם סק"ב. ברכ"י שם. וראה גם שו"ת חתם סופר או"ח ח"א סי' קנו. ועוד. וע"ע להלן בהערות הבאות.
[3] ראה א"א מבוטשאטש סי' תקנג.
[4] ראה לוח כולל חב"ד – לגבי לימוד בדברים המותרים ביום השבת כולו, וזאת כנראה ע"פ המובא לעיל הע' 2, וכפי הבנת המג"א בדעת הרמ"א, דלא כהדגול מרבבה שם, שגם לדעת הרמ"א אין לומדים רק מחצות.
וכיון שגם בלקוטי שיחות שם נוטה יותר לשיטת המתירים לימוד התורה כרגיל בשבת זו, וההנהגה ללמוד דברים המותרים בתשעה-באב היא בגדר "מהיות טוב" (ראה להלן משיחת ש"פ דברים תשמ"א), הבו דלא להוסיף עלה ודי להחמיר בזה מחצות היום ואילך. וכן נתפשטה ההוראה לאחרונה בקרב רבני אנ"ש.
[5] כך מורים רבני אנ"ש (בהתאם להוראה במורה שיעור לרמב"ם לשאול לרב מורה-הוראה), מהסיבה שאי הלימוד בשבת לאחר חצות מותר הוא מדינא ואף האיסור בו ממנהגא עומד בספק, כנ"ל בהערות הקודמות.
לענין שמו"ת – ראה מג"א שם. כף החיים שם סקי"ח ובכ"מ.
[6] שכן "מנהגנו ליזהר מכל עניני חשש אבלות בפרהסיא בשבת" (לקוטי שיחות שם). וראה גם תורת מנחם חמ"ד ע' 172.
[7] שיחת ש"פ דברים תשמ"א (שיחות קודש תשמ"א ח"ד ע' 352-3), שכיון שהתוועדו בכל שבת, אזי כדי שלא תהיה אבלות בפרהסיא מתוועדים גם בשבת זו, אלא שמצד "מהיות טוב " כו' עסק בדברים המותרים בתשעה-באב.
[8] לא' הרבנים שפסק כן כתב כ"ק אדמו"ר: "ת"ח על ההוראה לסיים גם בשבת קודש זה 'טהורה' ו'יגדיל תורה ויאדיר'". מאידך מובא שבשנת תשמ"ח, בקביעות כזו, אמר כ"ק אדמו"ר עצמו משניות מסכת מועד קטן, ומיומן הרב יהודה לייב שי' גרונר, שהיה זה לפי מענה שקיבל אז מהרבנים.
[9] ראה ספר השיחות תנש"א ח"ב ע' 708, ללא הגבלה לעשות הסיום קודם חצות (אם אינה מסכת מועד קטן, שמסיימים אותה לכתחילה גם בתשעה-באב עצמו). אך עם זאת מהיות טוב נכון לעשות הסיום קודם חצות. ולהעיר מהלשון בספר השיחות שם ע' 733.
[10] ראה שם ע' 733.
[11] ברמ"א שם כתב שנוהגים שלא לאומרו. וראה בלקוטי שיחות שם שלמרות שהביא ש"כן הוא המנהג בכמה מקומות" נטה להכריע שצריך לומר, אך לא פוסק כך באופן חד-משמעי, ורק מעיר (לאחר שהביא המצדדים להקל) ש"אולי יש לדייק גם מל' אדה"ז בסידורו [שאומרים פרקי אבות] 'כל שבתות הקיץ'". ואכן, באותה שנה בה יצא ליקוט זה, בשנת תשל"ח, אז תשעה-באב חל בשבת, בפועל לא אמר כ"ק אדמו"ר פרקי אבות בציבור (התקשרות שם).
אמנם בשיחת שבת דברים תשמ"א הודיע שלא יאמר פרקי אבות ברבים כדי שלא להכריע בזה, וכל אחד יכריע לעצמו. ובשנת תשמ"ה (תורת מנחם תשמ"ה ח"ה ע' 2695) כתב שנתפשט המנהג שלא לאומרו [ויתכן דר"ל שנתפשט המנהג גם בין אנ"ש, מלבד מה שכתב בלקוטי שיחות חי"ט שם על דברי הרמ"א שכ"ה המנהג בכ"מ, שעליו העיר שמא יש לאומרו, כנ"ל]. וראה גם תורת מנחם תשמ"ח ח"ד ע' 160. שיחות קודש תנש"א ח"א ע' 223.
ובלקוטי שיחות חל"ד ע' 60 בשוה"ג להע' 16 כתב בפשטות: "וכן הוא בשנה זו (דהדפסת השיחת – תשמ"ח) [שלומדים בש"פ עקב פ"ד מפרקי אבות], לפי פסק הרמ"א (או"ח סי' תקנג) והמג"א (שם סק"ז) שאין אומרים פרקי אבות בשבת שחל בו תשעה-באב". וזאת לאחר שמזכיר שם שוב הדיוק הנ"ל מסידור אדה"ז.
[12] שיחת ש"פ ואתחנן, ערב תשעה-באב תשמ"א.
[13] באלי' רבה סי' תקנד סקי"ח כתב שיש לומר אב הרחמים בשבת זו. והסכים עמו הפמ"ג סי' תקנט משב"ז סק"א. וכן פסק במשנה ברורה סי' תקנב סק"ל. וכ"ה בלוח כולל חב"ד.
[14] רמ"א סי' תקנב סי"ב. לוח כולל חב"ד.
[15] רמ"א סי' תקנד סי"ט.
[16] כדעת השל"ה שהובא במג"א שם סק"כ. משנ"ב שם סק"מ. ואף שיש שהחמירו גם בזה – דעת רוב הפוסקים להקל בזה, ראה ערוך השולחן שם סקי"ז. פמ"ג א"א שם. קיצור שולחן ערוך סי' קכה ס"ב. וראה גם שו"ת כתב סופר ח"א סי' קא. שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' ע אות ח. וע"ע פסקי תשובות סי' תקנד הע' 19 ובהמצויין שם.
[והנה, אחר שהביא המג"א לדברי השל"ה כתב במוסגר "עיין סעיף ח'", ושם בשו"ע: "טבילה של מצוה בזמנה מותרת, אבל בזמן הזה אין טבילה בזמנה, הילכך לא תטבול בו. וכן נהגו". ולכאורה יש ללמוד מציון זה (וכדרכו של אדה"ז בכגון דא – ראה קונטרס אחרון לסי' תמב סק"ה ובהרחבה במילואים לס' קיצור הלכות, מילואים (א) לסי' רנג אות י) שחשש המג"א להחמיר בזה דלא כהשל"ה ואולי יש אף לדחות הטבילה. ושו"ר שכן למד בדבריו בא"ר שם סוסקי"ט. אמנם הפמ"ג כתב ליישב הדברים, דכוונתו בציון זה היתה להיפך, שלמרות שטבילה בזמנה האידנא אינה מצוה, אך כיון שיש מקילים לגמרי גם בלא טבילה שרי עכ"פ בטבילה. ע"ש. ואכן הדברים מתיישבים עם לשון המג"א, אבל לא עם לשון השל"ה שהתיר רק בגלל "דמצוה שאני", ויתכן דהיינו דוקא היכא דאיכא מצוה בהטבילה והוא כשבעלה בעיר (ראה שו"ע יו"ד סי' קצז ס"ב. ולהעיר משו"ע אדה"ז סי' קפו סק"ח גם באין בעלה בעיר. לקו"ש חי"ד ע' 27 שוה"ג להע' 58. טהרה כהלכה ביאורים לפכ"א. ואכ"מ), דשייכא לפו"ר, ומפני מצוה זו יש לסמוך על סברת המקילים. וע"ע מחצית השקל. אלא שעפ"ז אין להתיר אלא היכא דאיכא משום פו"ר ולא במעוברת או במינקת, וכמ"ש בהגהות הרב פרענקיל על השו"ע. וקשה להעמיס כן בפשטות לשון המג"א ובדברי שאר פוסקים, שלא חילקו בזה].
[17] ראה נטעי גבריאל, הל' בין המצרים, פצ"ג ס"ה.
[18] כף החיים סי' תקנד סקפ"ט.
[19] לענין הרחקות בשבת זו – משמעות שיטת אדה"ז (עכ"פ מעיקרא דדינא) שאף בתשעה-באב לא אסרו אלא חו"נ וכו' (ראה קובץ הערות וביאורים דאנ"ש כפר חב"ד י"א ניסן תשע"ה), ולכל היותר יש להחמיר בנגיעה בלבד (לפי דברי המג"א בסי' תקנד סקי"ט), שהם בגדר דבר שבצינעא. וראה עוד סוגה בשושנים פל"ט, באר אליהו אות ו. שו"ת מגדנות אליהו ח"ד סי' נג. אבל ראה כף החיים סי' תקנד סקפ"ה.
ולמעשה, בשבת אין להחמיר אלא בתשהמ"ט ושינה במטה אחת בלבד, שהרי אף איסור תשהמ"ט עצמו שנוי במחלוקת, כאמור, והבו דלא להוסיף עלה, וכמש"כ במקור חיים סי' תקנד סקי"ט. ואכמ"ל.
[20] רמ"א סי' תקנט ס"א.
[21] ראה שו"ע אדה"ז סי' רצד ס"ג-ד.
[22] לפי שו"ע אדה"ז סי' רצט סי"ח.
[23] ראה שו"ע אדה"ז סי' רחצ ס"א.
[24] שו"ע סי' תקנו ס"א.
[25] ט"ז שם סק"א. לוח כולל חב"ד.
[26] כפי עיקר הדין בשו"ע, וראה מה שהעיר בזה בהתקשרות.
[27] שו"ע אדה"ז סי' רצט ס"ט. ט"ז סי' תקנו שם.
[28] שו"ע אדה"ז סי' רצז ס"א. סי' רצט ס"ט.
[29] מג"א סי' תקנו סק"א, ודלא כהחולקים בזה. ועוד.
[30] כן מובא בשע"ת סי' תקנו סק"א בשם הכנסת הגדולה בשו"ת בעי חיי ח"ב סי' עא. וכן יש ללמוד מדברי הדגול מרבבה סי' תקנט ס"ט, דבעל ברית בת"ב נדחה יבדיל על הכוס קודם שיאכל. וראה להלן בהערה הבאה. וכן דעת רבים מהאחרונים – ראה בהרחבה בירור הלכה סי' תקנו. וש"נ.
אמנם לענין חולה המחמיר ואוכל לשיעורין (ראה שו"ת צמח צדק סי' קח-קי. ובהמצויין בפסקי תשובות סי' תקנד סק"ט. ואכ"מ)– לכאורה אינו מבדיל שהרי עדיין בגדר מתענה הוא. וכן שמעתי שמורים כן.
[31] כפי המנהג בשבת חזון, כמובא בלוח כולל חב"ד. וראה גם שו"ע אדה"ז סי' תרכא ס"ד. ועוד.
[32] שמירת שבת כהלכתה פס"ב סמ"ו. לוח כולל חב"ד.
[33] כן לכתחילה מוטב להבדיל על היין מאשר על חמר מדינה, וכן מצינו להפוסקים שהקילו בזה בת"ב עצמו – ראה בהרחבה בהמצויין בבירור הלכה שם. ואכמ"ל.
[34] כך כתב הגה"ח הרב יהושע מנחם מענדל אהרנברג ע"ה, בשו"ת דבר יהושע ח"ב סי' עה אות ב: "מעולם לא ראיתי ולא שמעתי בפולין שחולה יבדיל על הכוס קודם אכילה, אפי' אנשים. ונראה דסמכו על שיטת הרמב"ן שהביא הטור בסי' תקנ"ו דאין הבדלה בט"ב כלל". ע"ש. וכנראה שזה גם טעם סתימת הפוסקים בזה עד הכנה"ג, משום שסמכו על הרמב"ן והמאירי (שצויין בתשובה הנז') שתקנת ההבדלה עברה למעשה למוצאי הצום לכל ישראל.
עכ"פ כן פסקו רבים מהפוסקים החסידיים – ראה שו"ת צפנת פענח ח"ב סי' לב. שו"ת שרגא המאיר ח"א סי' נט. ח"ב סו"ס נא. ח"ג סי' קיח. וראה גם שו"ת להורות נתן ח"ב סי' לו. בירור הלכה שם בשום שארית שמחה. ועוד.
[אולם ממה שסיים בדבר יהושע שם לחלק לפי דברי הדג"מ בין בעל ברית בת"ב נדחה שמבדיל על היין, משום שיו"ט שלו הוא, לבין חולה, ש"לא הותר רק מה שצריך לאכול" דאכתי אינו צריך להבדיל – הנה דברי הדג"מ עצמו צ"ע, מדוע יחדשו הבדלה נפרדת לבעל ברית [ואכן בשו"ע לא נזכרה חובת הבדלה זו. והלא דבר הוא!] אם למעשה עברה התקנה לכלל ישראל למוצאי ת"ב.
וגם מה שחילק בין חולה לבעל ברית, לכאורה אין מקום לחלק כן, שהרי לדעת רוב הפוסקים החולה אוכל כרגיל, אלא שמ"מ אסור לו להתענג, ולדברי הדג"מ אכן רובצת עליו חובת ההבדלה ברגע שרוצה לאכול כבעל ברית, ואין מקום לחלק ביניהם. ואכן ראה בנטעי גבריאל ח"ב במדור התשובות סי' יא שע"פ סברא כעין זו חייב החולה בהבדלה].
[35] ראה שו"ע אדה"ז סי' רצו סי"ט ובקו"א שם סק"ג. ובנדו"ד – ראה פסקי תשובות שם. וש"נ.
[36] כפי המנהג בחולה המבדיל, כנ"ל.
[37] ראה שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' מד. שמירת שבת כהלכתה פס"ב סמ"ח.
[38] ראה פסקי תשובות שם שהביא מחלוקת הפוסקים בזה, ושהמנהג בפועל שאינו מבדיל.
[39] לפי שו"ע אדה"ז סו"ס רסט. אך יש חולקים ומורים שגם קטנים (ואפילו קטנות) שהגיעו לחינוך הבדלה – יבדילו בעצמם לפני שאוכלים.
[40] ראה רמ"א סי' תקנב ס"י ובמשנ"ב שם סקכ"ד.
[41] ראה רמ"א סי' תקנד סכ"ב.
[42] אא"כ הדבר יגרום לעיפוש וסירחון, ואז יש להדיחם אף קודם חצות (כרגיל, שהרי אין זו רחיצה של תענוג, ודלא כמ"ש בנטעי גבריאל פמ"ט ס"ה להצריך כפפות).
[43]ראה רמ"א סי' תקנג ס"ב ומשנ"ב שם סק"ו.
[44] וכאן נוסף גם האיסור שלא לנהוג באבלות בשבת – ראה נטעי גבריאל בין המצרים פצ"ג ס"ט.
[45] כך המנהג הנפוץ, וכך המנהג בבית-חיינו. וראה גם נטעי גבריאל שם פצ"ד ס"ה. וש"נ.
[46] כך נהג כ"ק אדמו"ר. וכך נפוץ בין אנ"ש. וראה נטעי גבריאל שם הע' טו.
[47] רמ"א סי' תקנח ס"א ובמג"א שם סק"ד. וראה גם פסקי תשובות שם אות ג.
[48] משנ"ב שם סק"ד. לוח כולל חב"ד. פסקי תשובות שם. נטעי גבריאל שם סופצ"ו.
