הלכות והליכות
דיני יום-הכיפורים
ערב יום-הכיפורים
תחנון
- החל מערב יום-הכיפורים ועד אחר ב' דראש חודש מרחשון אין אומרים תחנון[1].
- בקריאת-שמע-שעל-המטה בליל ערב יום-הכיפורים אין אומרים תחנון[2].
כפרות
- בערב יום-הכיפורים באשמורת הבוקר נוהגים לשחוט תרנגול לכפרה[3].
- אם אינו יכול לקיים מנהג הכפרות באשמורת הבוקר של ערב יום-הכיפורים – יכול לקיימו בכל עשרת-ימי-תשובה, שכולם חשובים ימי כפרה וריצוי[4].
- יש הנוהגים לטבול במקוה לפני כפרות[5].
- לוקחים תרנגולים כמספר בני הבית, זכר לזכר ונקבה לנקבה[6].
- אם טעה במין התרנגול – אינו צריך לחזור ולעשות על המין הנכון[7].
- אין מצרפים כמה אנשים לכפרה בתרנגול אחד אלא לוקחים תרנגול לכל אחד ואחד בפני עצמו[8].
- אשה מעוברת לוקחת שלשה תרנגולים, שתי נקבות – אחת עבורה ואחת נוספת שמא העובר נקבה, וכן תרנגול זכר שמא העובר זכר[9].
- במקרה שיודעת את מין העובר – יכולה לסמוך על כך ולקחת רק שני תרנגולים, אחד לה והשני בהתאם למין העובר[10].
- גם באם יודעת שתאומים בבטנה – לוקחת רק שלשה תרנגולים, כנ"ל[11].
- 'מעוברת' נקראת כך לענין זה מזמן שעברו ארבעים יום[12], ויש שכתב שנקראת כן כבר משעה שיודעת על ההיריון, אף בתוך ארבעים יום ראשונים[13].
- נהגו לקיים המנהג בתרנגולים לבנים[14].
- יש הנוהגים לסמוך ידיהם על התרנגול לפני הכפרה[15].
- נוסח הכפרות – כבסידור אדמו"ר הזקן, אומרים "בני אדם" עד "ולשלום" שלש פעמים ובכל פעם מסובב התרנגול מעל ראשו שלש פעמים, סך הכל מסובב תשע פעמים[16].
- יש שכתבו שנוסח הכפרות למעוברת: "אלו חליפתי וכו' אלו התרנגולים ילכו למיתה ואני אלך לחיים טובים וכו'"[17], אולם יכולה לומר גם בנוסח שבעולם: "אלו חליפתנו" וכו'[18].
- המהדרים מכסים הדם בעצמם ומברכים "עַל כִּיסוּי הַדַּם בֶּעָפָר"[19].
- אכן, כיסוי הדם היא מצוותו של השוחט, ועל כן הרוצה להדר ולקיימה בעצמו – עליו לבקש את רשות השוחט[20].
- אין מברכים "שהחיינו" על מצות כיסוי הדם, אף לא בפעם הראשונה[21].
- את כיסוי הדם יכול לעשות ביד או בכלי וכיו"ב, אך לא בדרך בזיון (כברגל וכיו"ב)[22].
- אין חובה לבדוק הסכין אחר שחיטת כל עוף ועוף לפני כיסוי הדם[23], ויש חולקים, שאם לא בדק הסכין אין לברך על כיסוי הדם[24]. ומכל מקום צריך להמתין שהשוחט יבדוק סימני העוף לוודא שלא התנבל בשחיטה קודם לכיסוי הדם[25].
- ראוי לתת את דמי פדיון הכפרות[26] לעניים בו ביום, ועכ"פ בהקדם האפשרי[27]. אך מוטב שלא ליתן העופות עצמן, כדי שלא לבייש את העניים[28], וכן מחמת הצורך בידע ההלכתי בהכשרת העופות לאכילה (אלא אם כן מדובר בעניים היודעים את סדר ההכשרה או שיכול ללמדם)[29].
- אם היה פגם בשחיטת הכפרות – צריך כפרה אחרת, אך אם נשחט כראוי, אף אם העוף נטרף – אין צריך כפרה אחרת[30].
- עיקר מנהג הכפרות הוא בתרנגול, אך אם אי אפשר לו לעשות כן – ניתן לקיים המנהג בדגים (חיים)[31], או בשאר בעלי-חיים אך לא בבהמות ועופות הראויות להקרבה בבית המקדש, משום שנראה כמקריב קדשים בחוץ[32].
- אם אינו יכול לעשות גם בשאר בעלי-חיים – יקיים המנהג בכסף[33], וכתבו הפוסקים שראוי ליתן סכום כדמי עוף[34], ובנוסח הכפרות יאמר "זה הכסף ילך לצדקה"[35].
תפילת שחרית
- רבותינו נשיאינו נהגו ללבוש בגדי שבת קודם תפלת שחרית[36].
- רבותינו נשיאינו הקפידו הקפדה יתרה להתפלל תפילה זו בציבור[37].
- בשחרית אין אומרים: 'מזמור לתודה', תחנון, למנצח יענך[38] ו'אבינו מלכנו'[39].
ביקור הקברים
- יש הנוהגים לילך אחר שחרית לבתי העלמין[40], ויש שנהגו לילך לקברי צדיקים[41]. ומכ"מ אין לומר שום תחינות, כיון שיום זה הוא יום-טוב ואין אומרים בו תחנון[42]. אולם לפועל לא נהגו בזה בין אנ"ש[43].
מצות אכילה
- מצוה לאכול בערב יום-הכיפורים[44], ומרבים באכילה ושתיה כשיעור שני ימים – ערב יום-הכיפורים ויום-הכיפורים[45]. וכל האוכל בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי[46].
- הואיל והאכילה היא מצוה בפני עצמה, גם מי שאינו חייב בצום, כגון חולה שיש בו סכנה, מצוה שיאכל בערב יום-הכיפורים[47].
- גם הנשים חייבות במצוה זו[48], וכן יש לחנך גם את הקטנים באכילת סעודות אלו[49].
- ביום זה אוכלים לפחות שתי סעודות של פת[50], האחת לפני הצהריים והשנייה לסעודה מפסקת. ואוכלים בהן דגים ובשר-עוף, כדי לכבד את יום זה כיום-טוב[51].
- מותר לאכול דגים גם בסעודה-מפסקת[52].
- טובלים פרוסת 'המוציא' בדבש בערב יום-הכיפורים ובמוצאי יום-הכיפורים[53], אך על השולחן יהיה גם מלח[54].
- כ"ק אדמו"ר הרש"ב אמר שבסעודה המפסקת המאכלים צריכים להיות ללא מלח[55].
- נהוג לאכול 'קרעפכין' [כיסני בצק ממולאים בבשר[56]] בערב יום-הכיפורים[57].
- ביום זה אין אוכלים בשר בקר אלא בשר עוף[58], וכן גברים לא יאכלו שומים וביצים[59].
- מאכלי חלב ותבלינים חריפים, אפשר לאכול בסעודת הבוקר אך לא בסעודה מפסקת[60].
- נוהגים לאכול מרק ג' פעמים בערב יום-הכיפורים, ויכול לאכול כף א' מהמרק ולמלא מעט את הקערה וכו' ולעשות כן ג' פעמים, לצאת ידי המנהג[61].
- בערב יום-הכיפורים, כיון שהאוכל בו כאילו התענה תשיעי ועשירי, יש ענין לאכול ולהשתמש בסעודה עם שתי הידיים[62].
- אין מניעה לקחת בערב יום-הכיפורים גלולות המעניקות תחושת שובע המקלות על הצום, ואין זה בסתירה למצות העינוי ביום זה[63].
מלקות
- קודם הטבילה שלפני תפלת מנחה (ואחר הסעודה הראשונה) נוהגים ללקות ט"ל מלקויות[64].
- מובא בשלחן ערוך שהמלקות הינן ע"י רצועה של עור עגל[65]. אך אפשר לעשותם גם בכל רצועה אחרת של עור, כגון חגורה וכיו"ב[66], וכך נהוג בפועל.
- בעת שמלקין, הלוקה והמלקה יאמרו שניהם ג' פעמים את הפסוק "והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו" (שיש בו י"ג תיבות ובג' פעמים נמצא ל"ט תיבות כנגד ל"ט מלקות)[67].
- סדר ההלקאה: תחילה על כתף ימין, כתף שמאל, תחתיהם באמצע, ובכל הלקאה אומרים תיבה אחת מ"והוא רחום"[68].
- הלוקה יהיה מוטה, אחוריו לדרום ופניו לצפון, להזכיר שרוב חטאי האדם הינם חטאי ממון, ובממון כתיב[69] "מצפון זהב יאתה"[70].
טבילה במקווה
- מלבד הטבילה קודם שחרית, טובלים גם קודם תפלת מנחה, אחר מלקות[71], כדי להתוודות במנחה בטהרה[72].
- בנוסף לזה נוהגים לטבול גם אחר סעודה מפסקת, כדי לטבול כמה שיותר סמוך ליום-הכיפורים[73]. אך זאת רק באם יש לו די זמן שיוכל לצאת מהמקוה קודם שקיעת-החמה, שאז כבר נאסר ברחיצה ויצא שכרו בהפסדו[74].
- אולם הטבילה העיקרית היא הטבילה שאחר חצות, שלפני תפלת המנחה[75].
- בטבילה שלפני תפלת המנחה טובלים שלש פעמים, כיון שטעם טבילה זו משום תשובה, כגר המתגייר[76].
- הואיל וטבילה זו חמורה היא משאר טבילות שטובלים הגברים, ראוי להדר לבדוק השערות והגוף מחציצה, ובכלל זה לגזוז ציפורני ידיו ורגליו. ולפי המנהג שלא לגזוז ציפורני ידיו ורגליו ביום אחד – צריך לגזוז ציפורני רגליו ביום הקודם, ואם שכח – יסתפק בניקוי הציפורניים בלבד[77].
- מי שאין לו מקווה טהרה, ישפוך על כל גופו תשעה קבין מים שאובים מכלי[78]. וניתן לעשות זאת אף ע"י מקלחת[79].
- יש שנהגו שגם נשים נשואות טובלות בערב יום-הכיפורים לשם תשובה[80], אך הפנויות אינן טובלות[81].
סדר תפילת מנחה
- אחר חצות היום יש לקרוא כל אחד לעצמו את ההפטרות דיום-הכיפורים[82].
- מרבים היום בנתינת צדקה, ובפרט לפני תפילת מנחה[83]. וראוי לתת ריבוי מטבעות, בהתאם לדברי רבינו הבעש"ט נ"ע[84] שמקול קשקוש המטבעות מתפרדים הקליפות.
- בתפילת הלחש, אחר 'יהיו לרצון' הראשון, אומרים וידוי ו"על חטא"[85]. וראה להלן דיני הוידוי.
- ב'סלח לנו' מכים על החזה[86].
- אין אומרים "אבינו מלכנו"[87].
דיני הוידוי
- מתוודים בעמידה ומתכופפים מעט בעת הווידוי (גם דחזרת הש"ץ בתפילות יום-הכיפורים)[88].
- מפסיקים קמעא במקומות המפוסקים במחזור בנקודותיים לאחריהם ("דיברנו דופי", "טפלנו שקר", "קישינו עורף")[89].
- מכה באגרופו על החזה[90] באותיות הא"ב של "אשמנו" וגם באמירת "ואנחנו הרשענו", "סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו" וכן באמירת כל "ועל חטא", "ועל חטאים"[91].
- מי שיודע שנכשל בעבירה מסוימת בשנה החולפת, צריך להתוודות עליה במפורש ולא להסתפק בנוסח הווידוי הרגיל[92].
- עבירות שחטא בהן בשנים קודמות וכבר התוודה עליהן בשנים שעברו, "הרי זה משובח" לשוב ולהתוודות עליהן גם בשנה זו[93].
- "כשהוא מפרט חטאיו – יתוודה בלחש, משום שאם יתוודה בקול רם אסור לו לפרט חטאיו ברבים, לפי שאין זה כבוד המקום שמגלה לרבים שחטא כנגדו", אך נוסח 'על חטא' הקבוע -מותר לומר בקול רם[94].
- אמירת הווידוי היא לאחר "יהיו לרצון" הראשון, ולכן העומד באמצע וידוי ושמע "קדושה" – דינו כמי שנמצא בברכות קריאת שמע ועונה "קדוש . . ברוך . . ימלוך" וכן "אמן יהא שמיה רבה" ואמן של "דאמירן בעלמא" ו"מודים אנחנו לך" ו"ברכו"[95].
- מי שעקר רגליו ונזכר שלא אמר וידוי – אומר כשנזכר ואינו צריך לחזור ולהתפלל[96].
- מי שטעה בתפילתו באופן שצריך לחזור ולהתפלל, כגון שאמר 'הא-ל הקדוש' אינו צריך לחזור ולומר שוב וידוי[97].
"לעקאח" (עוגה)
- נוהגים לבקש עוגת 'לעקאח', כסגולה שאם ח"ו נגזר עליו לבקש מזונותיו מאחר – ייצא ידי חובתו בבקשת וקבלת ה'לעקאח'. ומקפידים גם לאכול ממנו[98].
- כ"ק אדמו"ר היה מחלק את ה'לעקאח' כשהוא לבוש בבגד משי וחגור באבנט, ומברך כל אחד בברכת "שנה טובה ומתוקה"[99].
בקשת מחילה
- "עבירות שבין אדם לחבירו אין יום-הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו"[100], ולכן היודע שיש לו דין ודברים עם חבירו – ילך לרצות את חברו, וכן יבקש אדם את סליחתם של האנשים עמם בא במגע ביום-יום, ובפרט בעל מאשתו ואשה מבעלה, הוריו ומשפחתו, עמיתיו לעבודה וכו'[101].
- נכון וראוי להתפייס ולהראות פנים שוחקות גם למי שאין חובה לבקש ממנו מחילה מן הדין, והוא בכלל הטעם המובא בהלכה שטעם הפיוס לפני יום-הכיפורים הוא "כדי שיהיה לב ישראל שלם זה עם זה ולא יהא מקום לשטן לקטרג עליהם"[102].
- מלבד בקשת המחילה, יש לו לתקן העיוות שעיוות אם נוגע גם לדבר שבממון, בין בממון פרטי ובין בגוזל מן הציבור (וכגון שרימה במידה ובמשקל, שצריך לעשות בכסף זה צרכי ציבור)[103].
- אף שבשאר ימות השנה יכול להמתין מלפייס חבריו, בערב יום-הכיפורים צריך ביותר ללכת אליו ולפייסו, כדי שיהיה לבב כל ישראל שלם זה עם זה ולא יהיה מקום לשטן לקטרג[104].
- אם פגע בחברו ברבים או באופן שרבים ידעו מכך – יבקש את סליחתו ברבים[105].
- בקשת המחילה צריכה להיות תוך פירוט מעשה החטא, אך במידה ופירוט החטא עשוי לגרום לפגיעה גדולה יותר או שחברו יתבייש מכך או שיגרם לו צער ועגמת נפש – לא יפרט החטא[106].
- דרך הפיוס לכתחילה שילך לחברו בעצמו ויפייסנו, ואם קשה עליו – יכול לעשות כן גם באמצעות שלוחו[107], וכן באמצעות שליחת מכתב או הודעה[108].
- וצריך לקחת עמו ג' אנשים, ואם לא מחל לו – ילך אצלו עד ג' פעמים, בכל פעם במין ריצוי אחר[109].
- אם גם זה לא הועיל – הרי שהוא עשה את המוטל עליו, ויודיע ברבים שפייסו[110], אם כי נכון שיחמיר על עצמו ולמרות זאת ימשיך במאמצי הפיוס עד שימחל לו[111].
- ויש לדעת, שזאת אם ביזה ופגע ברבו, אף אם אינו רבו המובהק – חייב מן הדין להמשיך ולהשתדל במאמצי הפיוס עד שיתפייס[112].
- המבקש מחילה ממי שכבר נפטר ר"ל – ילך עם עשרה אנשים לקברו, ויעמוד סמוך לקבר חלוץ נעל ויבקש שם את מחילתו ויאמר: "חטאתי לאלוקי ישראל ולפלוני זה שפשעתי כנגדו"[113].
- ואם הוא רחוק יותר מג' פרסאות ממקום הקבר – יכול לשלוח שליח לבקש עבורו מחילה, והשליח יקח (שם) עשרה אנשים להקבר לבקש מחילה[114].
- תקנת קדמונים הותקנה שלא להוציא שם רע על המתים, ולכן צריך לעשות תשובה על שעבר התקנה[115].
- ואם חרף אחד אחר שכבר נפטר, אין צריך לילך על קברו, אלא יכנס עשרה במקומו ויבקש מחילה[116].
- מי שחירף לאחד ופגם בכבוד אבותיו, אף על פי שרצה למחול על כבוד שלו, אין בידו למחול מה שפגם זה בכבוד אבותיו, וצריך לבקש מחילה מהם[117].
- המוחל לא יהיה אכזרי מלמחול, אלא אם כן חושש שמחמת המחילה עצמה – יוזק. או שבקשת המחילה היא על הוצאת שם רע (היינו שקר), שעליה אינו חייב למחול. ומכל מקום, מידת ענווה היא למחול אפילו במוציא שם רע[118].
- ומכלל דרכי הענווה, שאם לא התעורר מעצמו לבוא לבקש מחילה. ימציא חברו (העלוב) את עצמו סמוך אליו בכדי להקל על הפוגע לבקש המחילה[119].
סיום סעודה מפסקת
- מפסיקים לאכול סעודה המפסקת מבעוד יום[120], הרוצה לאכול ולשתות לאחר ברכת המזון של סעודה המפסקת, טוב שיתנה בפירוש שיהא רשאי לאכול ולשתות לאחר הסעודה. אך גם אם לא התנה – רשאי לאכול[121].
- מי שגמר סעודה-מפסקת ובירך ברכת-המזון והחליט בליבו בעת נטילת מים-אחרונים לא לאכול עוד היום – מעיקר הדין מותר לו לחזור ולאכול[122], אך אם אמר בפיו שלא יאכל היום עוד – אסור לו לאכול יותר מדין נדר. אך מותר לו לעשות מלאכה, כי עדיין לא התחיל אצלו יום-הכיפורים[123].
- אם אמר בפיו שמקבל עליו תענית יום-הכיפורים בסתם ולא אמר בפירוש שלא יאכל, אזי באם הוא לפני 'פלג המנחה' – לא חלה קבלתו ומותר עוד בעשיית מלאכה, ברחיצה וסיכה ולבישת נעלי עור, אבל אם סיים סעודתו לאחר 'פלג המנחה' – חל עליו כל חומר יום-הכיפורים ואסור בכל העינויים, למעט נעילת הסנדל (באם הוא לבוש בנעלי עור באותה שעה[124])[125].
- שטיפת הפה במים מותרת עד כניסת החג, גם אם קיבל עליו את התענית באמירה בפה[126].
ברכת הבנים
- קודם שהולכים לבית-הכנסת מברכים את הבנים והבנות והנכדים[127].
- נהגו לברך אחר סעודה מפסקת, אך אפשר גם לפניה. ההדגשה שזמן זה שייך לבני הבית[128].
- מברכים הבנים כאשר כבר לבושים ב'קיטל' ועטופים בטלית, הידיים על ראש המתברך ובנוסח "ברכת כהנים" (מ"וידבר" עד "ואני אברכם")[129].
- כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע היה מברך את נכדותיו כשידיו למעלה מראשה של כל אחת ואחת[130].
הדלקת-נרות
- מדליקים נרות לכבוד יום-טוב[131], ומברכים "להדליק נר של יום-הכיפורים"[132] ו"שהחיינו"[133].
- אם חל בשבת מברכים "להדליק נר של שבת ושל יום-הכיפורים"[134].
- מברכים על הנרות אחר ההדלקה, כמו בשבת[135].
- מי שבירכה "להדליק נר של יום-טוב", אם נזכרה תוך כדי דיבור – חוזרת ואומרת "להדליק נר של יום-הכיפורים", ואם נזכרה לאחר כדי דיבור' – אינה חוזרת ומברכת.
אבל אם טעתה ובירכה בנוסח של שבת, אם נזכרה תוך כדי דיבור – חוזרת ואומרת "להדליק נר של יום-הכיפורים". ואם שהתה יותר מזה, אם נזכרה בעוד שעדיין יום – תצווה לאחר להדליק בשבילה ואז תברך "להדליק נר של יום-הכיפורים", אבל אסור לה להדליק בעצמה. ואם נזכרה אחר כך – עדיין יכולה לברך כל זמן שהנרות דולקות[136].
- בעת ברכת "שהחיינו" בהדלקת הנרות מקבלת האישה את יום-הכיפורים ואסור לה לטעום או לרחוץ לאחר מכן[137]. וכן עליה להחליף נעליה לפני הדלקת הנרות[138].
- בשעת הצורך יכולה להתנות שאינה מקבלת על עצמה את יום-הכיפורים בהדלקה זו [אך תצטרך לקבל על עצמה את יום-הכיפורים בתוך 11 דקות מההדלקה][139], אבל במקרה כזה לא תברך "שהחיינו" בשעת הדלקת-הנרות, אלא תברך עם הקהל בבית-הכנסת[140].
- מי ששכחה לברך "שהחיינו", לאחר סיום ההדלקה ולאחר שהרימה עיניה מהנרות, מברכת עם כל הקהל בבית-הכנסת[141].
- הנרות צריכים לדלוק כשחוזרים הביתה, כדי שיוכלו ליהנות מאורן (אלא אם כן נשארים בבית ונהנים מהנרות לאחר שמחשיך)[142].
- משאירים אור דלוק כל הלילה בחדר בו ישנים זוג נשוי, ולצורך זה די במנורת לילה וכיו"ב[143].
- מרבים בנרות בבית-הכנסת[144].
- כל איש נשוי[145] מדליק לעצמו נר בבית-הכנסת, הקרוי "נר חיים" ("א לעבעדיגע ליכט")[146].
- מי שכבה נרו, ידליקנו שוב במוצאי יום-הכיפורים עד שיכלה. ותקנתו שיקבל עליו שלא יכבה נרו במוצאי יום-הכיפורים כל ימיו –אלא יניחנו לדלוק עד שיכלה[147].
- מי שאין לו אב או אם מדליק גם נר-נשמה בביתו, וגם מי שאין לו שני הורים מדליק נר נשמה[148].
- הדלקת הנר היא מלאכה והיא מותרת גם אם קיבל עליו את מצוות עינוי של יום-הכיפורים וכבר התחיל אצלו הצום ואיסור רחיצה וסיכה. אך אם קיבל עליו את החג לגמרי – נאסר בעשיית מלאכה ואסור לו להדליק את הנר בעצמו[149].
- יש להכין בבית נר נוסף, באורך מספיק בכדי שישמש להבדלה במוצאי יום-הכיפורים[150].
בגדי יום-הכיפורים
- לובשים בגדים נאים ופורסים מפה לבנה על השולחן כבכל יום-טוב[151].
- לאחר הנישואין מתחילים ללבוש קיטל ביום-הכיפורים, מלבד ביום-הכיפורים הראשון שלאחר הנישואין, למי שכבר לבשו בחופה[152].
- גם אבל ר"ל בשנת האבלות לובש "קיטל" ביום-הכיפורים[153].
- את הקיטל לובשים על הסירטוק, ועליו לובשים האבנט.
- אין להיכנס עם הקיטל (וכן עם האבנט) לבית-הכיסא, כיון שהוא בגד מיוחד לתפילה[154].
- נשים אינן נוהגות ללבוש בגדים לבנים, כי אינן יכולות להידמות למלאכים[155].
- מתעטפים בטלית בכל תפלות היום, ומברכים עליה לפני השקיעה[156].
- נועלים נעלי בד, גומי וכל סנדל שאינו של עור[157].
בטרם התקדש היום
- לובשים הקיטל ומתעטפים בטלית, כאמור. את הטלית יש להתעטף לפני השקיעה, כדי שיוכל לברך עליה, אבל אחר השקיעה – מתעטף ללא ברכה[158].
- אף שלא מופיע במחזור, למנהגנו, באם יש שהות, יאמר כל אחד לעצמו סמוך לבין-השמשות (לפני פרקי התהלים שקודם כל-נדרי) וידוי – "אשמנו" ו"על-חטא"[159].
- אין אומרים "תפילה זכה"[160].
- תוספת יום-הכיפורים היא מן התורה[161], ועל כן אין להקל בה ראש ולדחות הכנסת החג עד לשקיעה.
- אין מטמינים מזון להשאירו חם ומוכן לאכילת מוצאי יום-הכיפורים אם לא לצורך קטן (או חולה ר"ל) שיאכל ממנו ביום-הכיפורים עצמו[162].
חמשה עינויים
משך זמן הצום
- צום יום-הכיפורים צריך להיות כ"ו שעות[163], ומאחר שדנים גם חלק משעה כשעה, אפשר להקל ולכן די בכך שצמים קצת יותר מכ"ה שעות[164].
איסור אכילה ושתייה
- אכילה ושתייה ביום-הכיפורים אסורים מן התורה, אפילו במשהו[165], אולם אינו חייב חטאת אלא באם אכל או שתה בשיעור מסוים. ולכן, מי שלא יכול לצום, וכגון חולה שיש לו סכנה או מי שאינו מסוגל לצום, מותר לו לאכול או לשתות בכמות פחותה משיעורים אלו[166], וכדלהלן.
הבהרה חשובה: מאחר שבדיני מעוברת, יולדת, מניקה והחולה בצום, ישנם פרטים רבים ויש לדון בכל אדם לגופו ובהתאם למצבו – אין בכל הבא לקמן בכדי לקבוע מסמרות בנידון, רק להעיר ולכוון באופן כללי בלבד ואין בדברינו תחליף כלל לצורך להיוועץ באופן פרטי עם רב ורופא מבעוד מועד.
מעוברת
- ככלל, גם נשים מעוברות ומניקות חייבות לצום ביום-הכיפורים[167]. ולכן טוב יעשו אם יכינו עצמן כראוי בימים הסמוכים לצום וירבו בשתייה.
- מעוברת שהצום גורם לה חולשה גדולה והתחילו לה צירים מוקדמים (היכולים להוביל ללידה מוקדמת ח"ו), ובפרט מי שהפילה בעבר מחמת צום – לא תצום באופן מלא ויכולה לשתות בשיעורים, ובמקרים מיוחדים אף תאכל בשיעורים, ואם הרופא מורה שכמות זו אינה מספיקה – צריכה לשתות כדרכה, ולכן עליה להיוועץ מבעוד מועד ברב וברופא[168].
בכל אופן, במצב זה אסור לה ללכת לבית-הכנסת, באם עקב כך תזדקק לאכול או לשתות ולו בשיעורים בלבד[169].
- מעוברת בחודש תשיעי צריכה לצום, מאחר שבשלב זה אין סכנה באם תלד[170].
- כל האמור אם לא מצטרפות בעיות נוספות להריון, ובפרט בהריון בסיכון, שבמקרה כזה עליהן להיוועץ מבעוד מועד עם רב ורופא, האם הן מחויבות לצום במצבן, ובאם לא – האם די שישתו בשיעורים או כרגיל ואם יכולות גם לאכול.
יולדת
- יולדת, עד שלשה ימים מהלידה – אינה צריכה להתענות כלל, אולם אם אומרת שאינה צריכה לאכול ובפרט אם גם הרופא אומר כן – מאכילים אותה בשיעורים[171].
- לאחר שלשה ימים מהלידה ועד שבוע – הדבר תלוי בהרגשתה היא, שבאם ביקשה אוכל בעצמה ואף דעת הרופאים שצריכה לאכול – מאכילים אותה כרגיל, ואם דעת הרופאים שאינה צריכה לאכול – תאכל ותשתה בשיעורים בלבד, ואם היא מסופקת או שלא ביקשה לאכול – מאכילים אותה בשיעורים, אלא אם כן דעת הרופאים שאינה צריכה לאכול[172].
- אודות דרך חישוב ימים אלו, אם נמנים מעת לעת או שנמנים כסדרם – יש לעשות שאלת רב[173].
- לאחר שעבר שבוע מהלידה – דינה ככל חולה שאין בו סכנה וצריכה לצום כרגיל, אלא אם כן היא חלשה מאוד ואומרת שצריכה לאכול, שאז מאכילים אותה בשיעורים[174].
- אשה שעברה הפלה, באם היה זה לאחר ארבעים יום מתחילת ההריון – דינה כיולדת[175], אולם באם הפילה קודם לכן – תיוועץ ברב.
- יולדת שילדה בניתוח קיסרי, או אשה שעברה גרידה – עליהן להיוועץ ברב אם יש להם דין יולדת לענין צום יום-הכיפורים.
מניקה
- אשה מניקה חייבת לצום, כאמור. באם חוששת שבמידה ולא תשתה לא תהיה לה כמות מספקת של חלב – צריכה לתת לתינוק תחליפים או להכין חלב לפני יום-הכיפורים. אך במקרה שאין שום ברירה או שכל תזונת התינוק תלויה בכך ובאם תתענה התינוק עלול להסתכן – מותר לה לשתות בלבד ובשיעורים. וכאמור גבי מעוברת – עליה להישאר בבית ולשכב ולנוח ולא ללכת לבית-הכנסת, כדי שלא תגיע עקב כך למצב שתצטרך לשתות[176].
קטנים
- קטנים וקטנות שהגיעו לחינוך למצוות עינוי (מגיל 9), צריכים לחנכם למצוות עינוי דהיינו לצום מעט שעות ולאכול מאוחר יותר מהזמן שהם רגילים לאכול תמיד, כפי כוחם[177], ואם אכלו או שתו (בזמן שעליהם לצום) – האב צריך למחות בידם[178].
- אבל קטנים שלא הגיעו לגיל חינוך – אינם מתענים כלל, ואפילו אם הקטן רוצה להחמיר על עצמו – מוחין בידו, כדי שלא יבוא לידי סכנה[179].
- יש הורים שנהגו לחנך את ילדיהם הקטנים שיתענו בליל יום-הכיפורים ואף מנעו מאכל מהם כשהיו זקוקים לכך, אולם טעות היא בידם, ויש לאפשר להם לאכול בגיל זה[180].
- אין להתעסק בהכנת המאכלים עבורם, אלא אם כן אינם יודעים להכין לעצמם, אבל לגעת במאכלים או לתת להם מאכלים מוכנים – מותר[181].
- אין מדקדקים שילדים מגיל 11 יצומו את כל הצום, ודי להם בחינוך לשעות ואינם צריכים להשלים הצום[182].
חולה
- צום יום-הכיפורים איסורו מן התורה, לפיכך דינו חמור משאר הצומות, ואף חולים חייבים לצום בו, רק חולה שיש חשש סכנה שמא בעקבות הצום ימות – פטור מצום הכיפורים, שפיקוח נפש דוחה את מצוות הצום[183].
- גם כאשר ישנה סכנת נפשות, אם אפשר להסתפק בשתייה בלבד – אין לאכול. וגם כאשר יש צורך לאכול ולשתות, צריך החולה, באם הדבר אפשרי, לשתות ולאכול בשיעורים[184].
- לכן, כל חולה מסוכן, שיש חשש שתגבר מחלתו עקב הצום, או שהוא כעת אינו מוגדר כחולה מסוכן אולם הצום עלול להביאו לידי סכנה – פטור הוא מהצום, ולכן עליו להיוועץ מבעוד מועד ברב וברופא, האם וכיצד עליו לנהוג בצום. וגם אם קיבל פסק מרב בנוגע למצבו בשנה שעברה, עליו להציג שוב בפני הרב והרופא את מצבו העדכני ולשאול לדעתם.
- חולה הנמצא במצב של סכנה מיידית או בספק סכנה מיידית ביום-הכיפורים, או אדם שחש מאוד ברע לפתע עקב הצום עד כדי כך שהוא מסופק אם נכנס למצב של סכנת חיים מיידית והמצב בהול – אין להשתהות כדי לברר את דינו אלא יאכל וישתה מיד בהתאם לצורך[185].
- כיון שאיסור אכילה ושתייה ביום-הכיפורים הוא אפילו במשהו, כאמור, לכן יש לחולה שהתירו לו לשתות או לאכול ולשתות בשיעורים, שלא יאכל או ישתה יותר מכדי צרכו, שאחרת הוא עובר על איסור יום-הכיפורים, וכן אם מספיק לו לשתות פעם אחת פחות מהשיעור – אין זה היתר להמשיך ולשתות הלאה פחות מהשיעור, אלא בכל פעם צריך לבדוק האם הוא אכן זקוק לזה או לא.
מצד שני, חייבים לדעת שחולה המחמיר על עצמו לצום על-אף הוראת הרופא והרב כי עליו לאכול, עליו נאמר "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש"[186]. וכמו כן, "כל מקום שמותר לאכול ואינו רוצה לאכול מאכילין אותו בעל כורחו"[187].
- לאור זאת, מי שההליכה לתפילה בבית-הכנסת תגרום לו שיצטרך לאכול או לשתות פחות מהשיעור – עליו להימנע מללכת לבית-הכנסת ויתפלל בביתו (ואפילו על מיטתו). ואפילו אם בלאו-הכי אוכל ושותה פחות מהשיעור, מכל-מקום אם על-ידי ההימנעות מההליכה לבית-הכנסת הוא ישתה או יאכל פחות פעמים במשך יום-הכיפורים – גם-כן עליו להימנע מללכת לבית-הכנסת[188].
- תרופות שאין חובה לקחתם – אסור לקחתם ביום-הכיפורים ואפילו אם בולע אותן בלי שתייה כלל. ולכן חולה שהתחיל לקחת אנטיביוטיקה וכבר ירד החום – לא יבלע תרופה בתוך החג, כי לא יבוא לידי סכנה בכך שיחסיר לקיחה אחת[189].
- תרופות המיועדות לחולי שיש בו סכנה, שחייבים לקחתן כל יום; וכן הלוקח אנטיביוטיקה ועדיין לא ירד החום, שאם יפסיד לקיחה אחת יכול לבוא לידי סכנה – מותר לקחתן לכתחילה ביום-הכיפורים ואין צריך לחכות עד שחס-ושלום יורע מצבו[190].
- תרופות המיועדות לכך שהחולה לא יבוא לידי סכנה, כגון תרופות לשמירת לחץ-דם, סכרת, בעיות לב, כליות, תרופות פסיכיאטריות – יש לברר אצל הרופא האם ניתן לסדר באופן כזה שיוכל לקחתם רק במוצאי הצום.
- מי שהותר לו לקחת תרופות אלו – יש לו לבולעם ללא מים. ואם התרופה אינה מרה – יש לעוטפה בחתיכת נייר (כטישו וכדו'), או בקפסולות ריקות ללא טעם (כשאין בהם חשש כשרות) כדי שלא ירגיש את טעם התרופה. מי שאינו יכול לבלוע את התרופה ללא מים – ירסק את התרופה במעט מים, באופן שהמים נשארים מרים מהתרופה ואין בהם הנאה.
אם אינו יכול לעשות גם כך, וכגון תרופות שאי-אפשר לרסקן במים – יערבב בתוך מעט מים דבר מר כסודה לשתייה או תמצית תה מרה ויבלע את התרופה וישתה את המים[191].
- תרופות וגלולות לחולה שאין בו סכנה שצריכים לקחתם בזמן מסוים ביום, יש לברר אצל הרופא האם שינוי מועד לקיחתם, לפני הצום ולאחר הצום עשוי לסכן את החולה או לפגוע ביעילותה של התרופה, וכן אם יכול מספר ימים קודם לשנות את מועד לקיחתה על מנת שיוכל לקחתה לפני ובסיום הצום. ובכל אופן אם נצרך לקחת התרופה בצום עצמו – יקחנה באופן הנ"ל בסעיף הקודם.
שיעורים
- שיעור אכילה שאינה נחשבת לפתיחת הצום לכתחילה היא אוכל מוצק בכמות של כ-30 סמ"ק, וכשחייבים לאכול יותר – ניתן להקל עד 38 סמ"ק[192].
- שיעורים אלו נמדדים לפי נפח (ככל שיעורי התורה) ומותר לשוקלם ולמודדם ביום-הכיפורים עצמו, אלא שנכון לעשות זאת בערב יום-הכיפורים[193], ומכל מקום כדאי שיכין מבעוד מועד את כלי המתאים למדידת השיעורים[194].
- ניתן לאכול מספר פעמים בשיעורים אלו, אלא שיש להפסיק ביניהם בשיעור "כדי אכילת פרס", שלכתחילה הוא 9 דקות[195], ולאחר מכן נחשבת האכילה השנייה לאכילה חדשה ואינה מצטרפת עם האכילה הראשונה. ולכן יש לאכול עד כמות זו של כ-30 (או 38) סמ"ק ולחכות 9 דקות מסיום אכילה זו, ואחר-כך להתחיל לאכול שוב כמו זו.
בשעת הדחק, כאשר חייב לאכול ולשתות עוד, יצמצם את זמן ההמתנה וימתין 8 דקות מסוף האכילה הראשונה עד לתחילת האכילה השנייה. ואם אין זה מספיק – יחכה 7 דקות ויכול לרדת עד 6 דקות ויש אומרים אף עד 4 דקות[196]. באם יודע שגם זה אינו מספיק – יכול להקל גם עד 2 דקות.
- שיעור השתייה שאינה נחשבת לפתיחת הצום היא 40 סמ"ק ושיעור זה נקרא 'כמלוא לוגמיו', דהיינו כמות השתייה שאדם מסוגל למלא בצד אחד של פיו. שיעור זה של 40 סמ"ק הוא באיש או אישה ממוצעים, אך צעירים, שפיהם קטן יותר, צריכים לשער לפי הכמות שהם יכולים להכניס בפה שלהם, ולכן עליהם לשתות רק 30 או 35 סמ"ק[197].
- לצורך מדידת כמות זו של השתייה המותרת, מותר, כאמור, למדוד ביום-הכיפורים עצמו, ואפשר לעשות זאת באמצעות בקבוקים עם סימוני הכמויות, כבקבוקי תינוקות (במידה והמידות שעליהם מדויקות!) וכיו"ב או להשתמש במזרק וכדו'. אפשרות נוספת היא שלפני הצום ימלא את אחת מלחייו במים ואחר כך יחזיר זאת לתוך כוס חד-פעמית ויסמן על גבי הכוס עד היכן מגיעים המים וכך יידע במשך החג למלאות מים עד לאותו מקום; ועד כמות זו הוא שיעור השתייה המותר לו.
גם בשתייה צריך להפסיק 9 דקות מסוף שתייה לתחילת שתייה[198]. לכן, החולים יכולים לשתות עד כמות זו ולחכות 9 דקות ולשתות שוב כמות זו. ואם אינו מסוגל לחכות 9 דקות – יצמצם את זמן ההמתנה ל-8 דקות ויצמצם עד 6 או אפילו 4 דקות, כמו באכילה, כנ"ל. באם יודע שגם זה אינו מספיק – יש להיוועץ ברב מורה הוראה.
- כל סוגי המאכלים מצטרפים לכמות של 30 סמ"ק וכן כל סוגי השתייה מצטרפים לכמות של 40 סמ"ק. אך אכילה ושתייה אינן מצטרפות זו עם זו ולכן כל 9 דקות אפשר גם לאכול וגם לשתות יחד, בשיעורים הנ"ל[199].
- דברים נוזליים נחשבים משקה ולכן לֶבֶּן ויוגורט מוגדרים משקה [באם אכן ניערו אותם והפכו לנוזליים, אך אם קשים ולא ניגרים הם עדיין בגדר אוכל], אולם כל רוטב וכיו"ב בטל הוא למאכל, ולכן כאשר מורחים ממרח על לחם – הוא נחשב מאכל ומצטרף לשיעור המאכל[200].
- כאשר אוכלים או שותים אין חייבים לשתות דווקא מים, אלא אפשר לשתות או לאכול גם דברים מזינים כגון מיץ ענבים טבעי ושאר מיצי פירות, דבש וחלב (אך לא סתם דברים שהם לתענוג בלבד), עוגת דבש ובשר וכיו"ב, וכן כל אוכל שיותר שוקל בנפח ועם אבות מזון חשובים, ולמשל שוקולד, או קרקרים, על-אחת-כמה-וכמה כאשר אם ישתה או יאכל דברים מזינים יזדקק לפחות אוכל או שתייה, שעדיף לנהוג כך[201].
דין האוכל ביום-הכיפורים
- האוכל ביום-הכיפורים אינו צריך לעשות קידוש ולבצוע על לחם משנה, כיון שלא תקנו חכמים קידוש ולחם משנה ביום-הכיפורים[202].
- האוכל לחם ביום-הכיפורים – נוטל ידיו כדרכו עד פרק הזרוע[203].
- אם אוכל לחם לשיעורין, כיון שהוא פחות מכביצה – נוטל ידיים ואינו מברך "על נטילת ידיים", ואם אוכל יותר מכביצה – מברך על הנטילה[204].
- אם אכל כזית לחם (בתוך 4 דקות) – מברך ברכת המזון, וכיון שאכל בהיתר, הרי זה ככל יום-טוב, וצריך לומר "יעלה ויבוא", ואומר בו[205]: "ביום-הכיפורים הזה, ביום מקרא-קודש הזה, ביום סליחת העוון הזה", ואם חל בשבת – אומר גם "רצה"[206].
- באם שכח לומר "יעלה ויבוא" ונזכר אחר שאמר ה' בברכת "בונה ירושלים" – אינו מברך ברכת "אשר נתן" וכו'[207].
- כמו כן, בברכת מעין-שלש מזכיר את יום-הכיפורים: "וזכרנו לטובה, ביום-הכיפורים הזה"[208].
- קטנים הזקוקים לאכילה ביום-הכיפורים, יש להשגיח עליהם שלא יאכלו אכילה גסה[209] ושיברכו כדין[210].
רחיצה וסיכה
- כל רחיצה של תענוג אסורה ביום-הכיפורים, בין בחמין ובין בצונן, ואפילו אצבע קטנה אסור לרחוץ[211].
- רחיצה שאינה לתענוג, אלא להסרת לכלוך – מותרת, רק יזהר לרחוץ נקודתית את המקום שהתלכלך ולא יותר[212].
- אסור לשטוף את הפנים ביום-הכיפורים, שאף זה בכלל איסור רחיצה, אולם באם יש לכלוך ממשי על עיניו – מותר לו לרוחצו כדרכו בחול, כיון שזו הסרת לכלוך ולא רחיצה של תענוג[213].
- כמו כן, מותר לקחת את המגבת שבה ניגב את הידיים בנטילת-ידיים בבוקר, ולהעבירה על גבי עיניו, כדי להעביר את ה'חבלי שינה'[214].
- בכל נטילת-ידיים במשך יום-הכיפורים שהיא חובה, נוטלים הידיים רק עד סוף קשרי אצבעותיו, מלבד היכן שיפורט אחרת, וכדלהלן[215].
- בבוקר נוטלים ידיים ג' פעמים לסירוגין, כרגיל, אך רק עד קשרי האצבעות, "ולא יכוין להנאת רחיצה רק להעביר רוח רעה מעל הידיים"[216].
- הכהנים נוטלים ידיהם בשחרית כרגיל, עד פרק הזרוע[217].
- אין טובלים כל טבילה שהיא ביום-הכיפורים[218].
- הנוגע במקומות המכוסים בגוף, או חוכך בשערותיו, והנוגע בנעליים (גם מבד) – נוטל עד סוף קשרי אצבעותיו[219].
- המטיל מים, אם לא נגע במקומות המכוסים – אינו יכול ליטול ידיו, כיון שאין זו נטילה של חובה. ולכן, אם הוצרך לנקביו בליל יום-הכיפורים לאחר תפלת ערבית, כיון שאינו צריך עוד להתפלל – יש לו לגעת באחד מהמקומות המכוסים בכדי שיתחייב בנטילה ויטול ידיו עד קשרי אצבעותיו וכך יוכל לברך ברכת "אשר יצר" בטהרה.
אבל במשך יום הכיפורים, אם הטיל מימיו, גם אם לא נגע במקומות המכוסים – יכול ליטול ידיו עד קשרי האצבעות, כיון שצריך הוא עוד להתפלל אחר כך, ונטילה זו היא אכן חובה[220].
אולם נטילת ידים זו הותרה רק לאחר שהתפנה או הטיל מימיו, אבל לתפלה בלבד – אינו נוטל את ידיו[221].
- הנכנס לבית-הכסא מבלי לעשות צרכיו או להטיל מים – נוטל ידיו עד קשרי האצבעות ואין צריך ליגע במקומות המכוסים תחילה[222].
- לפני ברכת כהנים, נוטלים הכהנים ידיהם כרגיל, עד פרק הזרוע[223]. נוהגים שהלויים אשר נוטלים את ידי הכהנים, נוטלים את ידיהם תחילה[224], אבל בנטילה זו, יטלו רק עד סוף קשרי האצבעות[225].
- האוכל לחם ביום-הכיפורים – נוטל ידיו כדרכו, עד פרק הזרוע[226].
- ההכנות הנדרשות להפס"ט מותרת לעשותם, דהיינו לנקות מעט כפי הנדרש[227].
- הסיכה חמורה מהרחיצה ואסורה אף שאינה לתענוג ואינו מתכוון לתענוג, ולא הותרה אלא כשאין בה תענוג כלל, כמו סיכה שהיא לרפואה[228].
- בכלל איסור סיכה הוא שלא לשים בושם או דאודורנט, גם אם מטרתו להעביר הלכלוך בלבד והוא נטול ריח, כיון שסיכה גם שלא לתענוג אסורה[229], ולכן יש ליתנו על הגוף מערב יום-הכיפורים.
- קטן מגיל שהגיע לחינוך (היינו מגיל 9[230]) – יש לחנכו באיסור רחיצה וסיכה, וקטנים שלא הגיעו לחינוך – אין רוחצים אותם, לא במים חמים ולא במים קרים, אלא אם כן התלכלכו, שאז יכול לנקותם, ואם הקטן רוחץ עצמו – אין צורך למחות בו[231].
- חולה, אע"פ שאין בו סכנה, אם נצרך לכך – רוחץ כדרכו[232] (כמובן באופנים המותרים בשבת).
- כלה, כל שלא עברו עדיין שלשים יום מנישואיה, מותרת ברחיצת הפנים (אם בעלה עמה בעיר[233])[234].
נעילת הסנדל
- אסור לנעול נעלי עור ביום-הכיפורים, ואפילו מחופים בעור[235].
- נועלים נעלי בד, גומי וכל סנדל שאינו של עור[236].
- יולדת כל שלושים יום אחר הלידה וכן חולה שהצינה קשה לו ומי שיש לו מכה ברגליו – מותרים בנעילת הסנדל. אך בזמננו, שמצויות נעליים סגורות ונוחות שאינם של עור, כתבו הפוסקים שאין להקל[237].
- מאחר שכיום מצויות נעליים סגורות ונוחות שאינם של עור, אין להתיר הליכה ברחוב בנעלי עור מחמת הגשמים וכיו"ב לצורך הגנה על הרגליים[238].
- מכל מקום מי שמותר לו מעיקר הדין ללבוש נעליים של עור ואין לו נעליים אחרות – יכול ללובשם, אך כשיגיע לביתו או לבית-הכנסת יחלצם[239].
- קטן מגיל שהגיע לחינוך (ולענין זה הוא מגיל קטן מאוד[240]) – יש לחנכו באיסור נעילת הסנדל, ואם לבש נעליים אלו מעצמו – יש למחות בו.
גם קטנים שלא הגיעו לחינוך, אין מלבישים אותו בנעליים שיש בהם עור וכן אין מניחים אותן לפניו שילבשם בעצמו, אבל אם הקטן נעל נעליים אלו מעצמו – אין צורך למחות בו[241].
הרחקות
- בעל ואשתו נוהגים בכל מהלך יום-הכיפורים בכל דיני ההרחקות[242].
- בעל ואשתו יכולים לשמש כקוואטער בברית-מילה[243]. ויש שכתבו, שמכל מקום לא יעבירו התינוק מיד לילד, אלא יניחוהו ביניהם על איזה מקום והשני יטול ממנו[244].
סדר ליל יום-הכיפורים
"כל נדרי" ומעריב
- אין מקפידים לומר "כל נדרי" דווקא לפני השקיעה[245].
- קודם "כל נדרי" אומרים תשעה מזמורי תהילים (קטו-קכג)[246].
- ל"כל נדרי" מוציאים לכל הפחות שלשה ספרי-תורה[247].
- מצווה גדולה לקנות ספר ראשון[248], אך יכולים למכור גם שאר ספרים[249].
- שני אנשים כשרים פונים עם ספרי-התורה למקום הש"ץ (המצטרף לבית-דין להתרת הנדרים), ועומדים עם ספרי-התורה בסמוך לו.
- אין מקיפים את הבימה עם ספרי-התורה, ואין עומדים עם הספרים סמוך לבימה[250].
- השליח-ציבור אומר הפסוקים "אור זרוע לצדיק . . שמחו צדיקים . . קדשו", פעם אחת ובקול רם והציבור חוזר אחריו[251].
- לאחר מכן אומר השליח-ציבור בלבד "על דעת המקום . . בישיבה של מעלה" וכו', ואומר זאת בקול נמוך, אך באופן שהעומדים סביבו, שהם בית-דין, ישמעו[252].
- השליח-ציבור אומר "כל נדרי" ג' פעמים ובכל פעם מגביה קולו יותר[253].
- גם הציבור אומרים "כל נדרי" יחד עם השליח-ציבור בקול רם מעט, באופן שיישמע לעומדים בסמוך[254], וגם הנשים אומרות כן[255], ובפרט שאינן עושות התרת נדרים בערב ראש השנה[256].
- גם המתפלל ביחידות אומר "כל נדרי"[257].
- לאחר סיום אמירת "כל נדרי", אומר החזן ג' פעמים רצוף "ונסלח לכל עדת" וכו', ואחר כך הקהל אומרים זאת ג' פעמים רצוף. החזן אומר "סלח נא" וכו', ואחר כך אומרים הקהל ג' פעמים רצוף: "ויאמר ה' סלחתי כדבריך", ואחריהם אומר זאת החזן ג' פעמים[258].
- השליח-ציבור מברך "שהחיינו" בקול רם, וכן הציבור מברך כל אחד לעצמו ובלחש, ויזהרו לסיים קודם השליח-ציבור, כדי שיוכלו לענות אמן אחר ברכתו[259].
- יש להכריז בבית-הכנסת, שאלו שברכו "שהחיינו" בשעת הדלקת הנרות – לא יברכוה עתה[260].
- לאחר ברכת "שהחיינו" מחזירים את ספרי-התורה לארון-הקודש וסוגרים הארון[261].
- בקריאת-שמע – וכן בכל פעם שאומרים קריאת-שמע ביום-הכיפורים – אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקול רם[262].
- דין השוכח והטועה בתפילות הימים הנוראים – ראה במדריך לראש-השנה פ"ה. וש"נ.
סדר הלילה
- לאחר "עלינו" דתפילת ערבית אומרים קדיש יתום, אומרים ארבעה מזמורי תהילים א-ד[263], ובסיומם – קדיש יתום, ולאחר מכן האבלים אומרים את המשניות כרגיל ואומרים קדיש על ישראל[264].
- כ"ק אדמו"ר הנהיג לומר לאחר מכן את כל התהילים בציבור (והתחילו שוב מתחילתו) [265].
- קריאת-שמע שעל המיטה – כמו בשבת ויום-טוב. "ברוך שם" וכו' – בקול רם[266]. אין אומרים תחנון ו"על חטא"[267].
- קודם השינה אומרים תשעה מזמורי תהילים: קכד-קלב[268].
- כשישן לא ירבה בכרים וכסתות, ועכ"פ לא יכסה את כפות רגליו[269].
סדר יום-הכיפורים
השכמת הבוקר
- נטילת ידיים שחרית – עד קשרי האצבעות, לאחר שניגב את ידיו בבוקר במגבת, יכול להעביר את המגבת על העיניים, כנ"ל.
- אין שוטפים את הפה ביום-הכיפורים[270].
- בברכות השחר אין מברכים ברכת "שעשה לי כל צרכי" עד למחרת בבוקר[271].
- אין אומרים "אלקינו ואלקי אבותינו" ו"ריבונו של עולם" של פרשיות העקידה והקרבנות[272].
- חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, וכיון שביום-הכיפורים חסרות הרבה ברכות (ברכות האמצעיות דשמונה עשרה של חול וברכות האכילה ועוד), יש למצוא דרכים להשלים את המאה ברכות, ולכן טוב להריח בשמים שמברכים עליהם. וכן ישמע את ברכות העולים לתורה וחזרת הש"ץ ויענה אמן[273].
תפלה לנשים
- נשים מחויבות להתפלל בכל יום רק שחרית ומנחה, ורובן אינן נוהגות להתפלל ערבית[274], אם כי ביום-הכיפורים נכון שיאמרו תפילת "כל נדרי"[275], ויכולות לאומרה גם ביחיד.
- כמו כן עליהן להוסיף לתפילות אלו גם את הוידוי ("על חטא")[276], ולמי שיכולה – נכון שתתפלל גם תפלת מוסף[277] ונעילה[278].
שחרית
- "כל מי שמכוון בעת התחלת 'אדון עולם', כתב רבי יהודה חסיד ורב האי גאון ורב שרירא גאון: 'ערב אני בדבר שתפילתו נשמעת, ואין שטן מקטרג על תפילתו, ואין לו שטן ופגע רע בראש-השנה ויום-הכיפורים בתפילתו, ואויביו נופלין לפניו'"[279].
- אומרים "אבינו מלכנו, זכור רחמיך" בחזרת הש"ץ בכל תפילות היום[280].
- בפתיחת הארון בשחרית אומרים כל הציבור יחד[281] י"ג מדות הרחמים ג' פעמים ולאחריהם "רבונו של עולם" וכו', כמובא במחזור.
- נוסח מי שברך לעולה לתורה, כפי שהובא בסידור תורה אור[282]: "מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב הוא יברך את (פלוני בן פלוני) בעבור שעלה לתורה לכבוד המקום, לכבוד התורה (לשבת: ולכבוד השבת[283]), ולכבוד יום-הכיפורים[284], בשכר זה הקב"ה[285] ישמרהו ויצילהו מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה, ויכתבהו ויחתמהו לחיים טובים בזה יום הדין[286] וישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו עם כל ישראל אחיו ונאמר אמן".
הזכרת נשמות
- לאחר קריאת-התורה, מזכירים את נשמות הקרובים שנפטרו ומתפללים עליהם, כי יום-הכיפורים מכפר גם עליהם, ומקבל כל אחד על עצמו (בלי נדר) לתת צדקה בעד כפרתם, ומועיל להם, כי הקב"ה יודע שאילו היו בחיים, היו נותנים צדקה[287].
- נוהגים, שמי שהוריו בחיים, יוצא מבית הכנסת בשעת אמירת 'יזכור', ונוהגים גם לסגור את הדלתות[288].
- גם מי שהוריו חיים, אך ר"ל שיכל אחד מילדיו, ואין מי שיאמר אחריהם 'יזכור'– יכול להישאר לתפילת 'יזכור'[289].
- בתפילת 'יזכור' יישארו בבית-הכנסת גם האבלים בתוך שנת האבל, אך לא יאמרו התפילה[290].
- מי שכלו י"ב חודשי אבלותו, אך עדיין לא הושלמה השנה (כיון שהיתה שנה מעוברת), יאמר את תפילת 'יזכור'[291].
- בתפילת 'יזכור' מזכירים הנשמות עם שם אימם[292] (ולא עם שם האב כבדרך כלל).
- רבותינו נשיאינו הקפידו לאחוז ב'עצי-חיים' של ספר-התורה המונח על הבימה[293].
- "כידוע מנהג החסידים להזכיר גם את כ"ק מו"ח אדמו"ר (וכן את רבותינו נשיאינו שלפניו, בנוגע לאלו שהכירו אותם), שזהו ענין שפעולתו היא עבור האומר.."[294].
- לאחר הזכרת נשמות אומרים כל הקהל "אב הרחמים", גם מי שלא אמר "יזכור"[295].
מוסף
- אם נערכת ברית-מילה בבית-הכנסת, מלים קודם "אשרי". ומברכים על הכוס ומטעימים לתינוק הנימול, חוץ ממה שנותנים לו לטעום כשאומרים "בדמייך חיי"[296].
אם הברית נערכת מחוץ לבית-הכנסת – נהוג למעשה לעורכה אחרי תפלת מוסף[297].
- כ"ק אדמו"ר נהג לעמוד בעת אמירת "ונתנה תוקף"[298].
- אין רוקקים באמירת "שהם משתחווים להבל ולריק" שבתפילת העמידה[299].
- צורת כריעה והשתחוויה זו שונה מנפילת אפים שבכל יום, בה נופלים רק על היד, אלא צריך לנגוע בראשו בקרקע.
- לצורך זה, אם מדובר ברצפת אבנים או שיש וכדו' – יש לשטוח תחילה מפה או מגבת להפסיק בין ראשו לקרקע[300]. אולם אם מדובר ברצפת קרשים וכיו"ב – אין נוהגים להחמיר בזה[301].
- כשמגיעים למילים "ואנחנו כורעים" עושים את הכריעה, ולאחר מכן, במילה "משתחווים" עושים את ההשתחוויה.
- סדר הכריעה וההשתחוויה הוא כדלהלן: תחילה כורעים על הברכיים וגודלי הרגליים, ואחר-כך על גודלי הידיים[302], כאשר שאר האצבעות קפוצות לתוכם[303].
לאחר מכן מכופפים את הראש עד שנוגעים עם המצח בקרקע ומתרוממים עם הברכיים, כך שבזמן זה נשאר עומד אל אצבעות רגליו וגודלי ידיו בלבד לרגע קט[304].
- הנשים אינן כורעות[305].
- כיון שאסור לש"ץ לעקור ממקומו בעת התפילה, לכן מלכתחילה יעמוד רחוק מהתיבה בכדי שיוכל לכרוע ולהשתחוות, והעומדים לידו יסייעו לו לקום מבלי שיצטרך לעקור רגליו[306].
- ככל הנ"ל כן נוהגים בתיבות "היו כורעים ומשתחווים" שב'סדר עבודה'.
- בשעה שהש"ץ מסיים "הוא אלוקינו, אין עוד" וכו' אומר הקהל את פסוקי "אתה הראת", ויש לו להאריך מעט בזה עד שיסיימו הקהל לומר את הפסוקים, ואז יתחיל באמירת "אוחילה לא-ל"[307].
- באמירת "אתה כוננת" (תחילת 'סדר העבודה' במוסף) החזן צריך לצעוק "אתה" ולהפסיק קמעה, ולהמשיך[308].
- יש שכתב שהמנהג שהציבור אומר "סדר עבודה" ביחד עם הש"ץ[309].
- לפני ברכת כהנים, נוטלים הכהנים ידיהם כרגיל, עד פרק הזרוע[310]. נוהגים שהלויים אשר נוטלים את ידי הכהנים, נוטלים את ידיהם תחילה[311], אבל בנטילה זו, יטלו רק עד סוף קשרי האצבעות[312].
- אין אומרים ביום-הכיפורים "אין כאלוקינו" וכן אין אומרים "עלינו לשבח" לאחר מוסף אלא לאחר תפילת נעילה[313].
- אחר מוסף אומרים כרגיל "למנצח יענך" ואת שיעור תהילים היומי, ולבסוף תשעה מזמורים: קלג-קמא[314].
- בין תפילת מוסף לתפילת מנחה מפסיקים, אם אפשר, לכל הפחות שלושת רבעי שעה[315].
תפילת מנחה
- כשחוזרים ולובשים את הטלית לתפלת מנחה – אין מברכים עליה[316].
- במנחה קוראים בתורה בנגינת הטעמים הרגילה[317].
- העולה השלישי לתורה קורא "מפטיר יונה", שבו רואים את כח התשובה, ושאין אפשרות לברוח מפני הקב"ה[318]. על עליית וקריאת הפטרה זו נאמר שנותנת כח לתשובה[319] והיא סגולה לעשירות[320].
- לקראת סיום חזרת הש"ץ, בקטע המתחיל "יום קוראי בשמך", מופיעים י"ג מדות באותיות רגילות, ויש להיזהר לאומרם עשרה יחד, כדין דבר שבקדושה שאין לאמרו אלא בעשרה.
- אם הזמן דוחק, שחוששים שלא יספיקו להתחיל נעילה קודם השקיעה, ידלגו "אבינו מלכנו"[321].
- לאחר סיום חזרת הש"ץ: קדיש תתקבל, לדוד ה' אורי, קדיש יתום, ולא אומרים "עלינו לשבח".
תפילת נעילה
- זמן תפילת נעילה מתחיל כשהחמה בראש האילנות, היינו קרוב לתחילת השקיעה[322].
- לפני התפילה פותחים את ארון-הקודש והוא נשאר פתוח במשך כל תפילת נעילה עד אחרי תקיעת-שופר[323].
- בחצי קדיש שלפני תפילת נעילה ובקדיש תתקבל שלאחריה אומרים "לעילא ולעילא מכל ברכתא" וכו'[324].
- יש להיזהר מאוד בכוונת תפילה זו, שתכלית כל עשרת-ימי-תשובה הוא יום-הכיפורים, ותכלית יום-הכיפורים הוא בתפילת הנעילה, ש"הכל הולך אחר החיתום", ואם לא עכשיו אימתי יגיע עת רצון להיענות. וצריך לקבל על עצמו תשובה באמת, והבא להיטהר מסייעין בידו, וייחתם בספר חיים טובים[325].
- בנעילה אומרים בתפילה וב"אבינו מלכנו" "חתמנו" (במקום "כתבנו"), "וחתום" (במקום "וכתוב"), "ניזכר וניחתם" (במקום "ניזכר וניכתב").
- אומרים "היום יפנה" גם אם כבר העריב היום, אבל לכתחילה יש להגיע לפיוט זה לפני השקיעה[326].
- יש לשים לב בחזרת הש"ץ לכל הפיוטים שמוזכרים בהם י"ג מדות, לאומרם כולם יחד בציבור, כיון שאין אומרים אותם ביחיד.
- אין אומרים ברכת כהנים בנעילה, גם אם הוא לפני השקיעה[327], אבל אומרים "אלוקינו ואלוקי אבותינו" וכו', גם אם כבר ירד הלילה[328].
- באמצע קדיש תתקבל (אחרי "דאמירן בעלמא", לפני אמירת "תתקבל") שלאחר תפילת הנעילה מנגנים את 'מארש נפוליון', ואחר כך תוקעים תקיעה אחת[329].
- אין לתקוע בשופר קודם צאת-הכוכבים, אבל אין צריך לחכות ל"צאת הצום" המופיע בלוחות[330].
- לאחר מכן סוגרים את הארון.
- לאחר תפילת נעילה אומרים את תשעת המזמורים האחרונים בתהילים (קמא-קנ)[331].
מוצאי יום-הכיפורים
- מתפללים מעריב לבושים ב'קיטל' ובטלית כשהיא מונחת על הכתפיים, וחובשים הכובע[332].
- קודם הבדלה נוטלים ידיים ג' פעמים לסירוגין, כבנטילת ידים של שחרית[333]. אבל אין צריך לשטוף הפה[334].
- בהבדלה, כמו במעריב – לבושים ב'קיטל' ובטלית כשהיא מונחת על הכתפיים, וחובשים הכובע[335].
- בסדר הבדלה אומרים את הפסוקים "הנה אל ישועתי'" וכו', כמו בכל מוצאי שבת ויום-טוב[336].
- אין מברכים על הבשמים אלא במוצאי שבת[337].
- בין שחל יום-הכיפורים בשבת ובין כשחל בחול, מברכים "בורא מאורי האש" על 'נר ששבת', היינו שדלק מערב יום-הכיפורים דווקא. ובאם אין לו – ידליק מנר של חברו שדלק כל יום-הכיפורים[338]. אם לא מצא 'נר ששבת', ביום-הכיפורים שחל בחול – לא יברך את ברכת הנר[339], אבל כשחל בשבת יברך בכל אופן את ברכת הנר.
- אף שבכל השנה לא נותנים לאחרים משיירי כוס ההבדלה, אך במוצאי יום-הכיפורים אפשר לחלק מכוס הברכה, וכפי שנהגו כ"ק אדמו"ר הרש"ב וכ"ק אדמו"ר הריי"צ[340].
- איש שכבר יצא ידי חובת הבדלה, יכול להבדיל שוב – רק לגבר אחר או לקטן. אבל אינו יכול להבדיל שוב בשביל אשה או קטנה. ולכן, אם שמע הבדלה בביהכ"נ ויצא ידי חובה, ואשתו או בתו, לא שמעו – צריכות להבדיל בעצמן[341]. ומכל מקום מעיקר הדין יכולות לשתות מים קודם שיבדילו[342].
אם יודע שיקשה עליהן להבדיל בעצמן או לשמוע הבדלה במקום אחר – יכוין שלא לצאת ידי חובתו בהבדלה שבביהכ"נ, כדי שיוכל להבדיל בביתו, וכן לא יאכל עד שיבדיל.
- לאחר הבדלה עורכים "קידוש לבנה" בחגירת אבנט ומתוך הסידור[343].
- באם אפשר, לפני קידוש לבנה והבדלה ירחץ פניו ויטעום דבר מה ויחליף הנעליים[344].
- במוצאי יום-הכיפורים מאחלים "גוט יום טוב"[345], ובליובאוויטש היו מכריזים זאת בקול[346].
- במוצאי יום-הכיפורים נוטלים ידיים ואוכלים סעודה חשובה מתוך שמחה. אכילתה בהרחבה ממשיכה השפעות גשמיות בהרחבה על כל השנה[347].
- בסעודת מוצאי יוהכ"פ טובלים פרוסת המוציא בדבש[348].
- המדקדקים במצוות מתחילים מיד במוצאי יום-הכיפורים לעסוק בעשיית הסוכה[349], ועכ"פ מדברים מענין עשיית הסוכה[350].
[1] סידור אדה"ז קודם למנצח יענך.
[2] משמעות שו"ע אדה"ז סי' תרד ס"ד וס"ה. וראה גם סי' תרה ס"ה. הלכות ומנהגי חב"ד ע' 40 הע' 201. ולהעיר שגם בסידורו שם ההדגשה היא ש"במנחה שלפני . . ערב יום-הכיפורים . . נופלין", אבל החל מצאת-הכוכבים אין אומרים בו תחנון, ויעיד עליו רעו – שגם לגבי פסח-שני כתב אדה"ז שאומרים תחנון במנחה שלפניו, ומ"מ דעת כ"ק אדמו"ר (שיחת ש"פ אחרי-קדושים תשמ"ה – תורת מנחם תשמ"ה ח"ג ע' 1971) ש"בליל פסח-שני בודאי אין אומרים תחנון – בקריאת-שמע-שעל-המטה". וראה בהערה הבאה.
אכן יש מי שכתב, שאי אמירת תחנון היא רק מעלות-השחר, ולמד כן ממה שבהיום יום ט' תשרי צוין שאין אומרים תחנון רק אחרי מנהג כפרות, משמע שבקריאת-שמע-שעל-המטה עדיין אומרים תחנון. אך להעיר שלא הזכיר בכל המנהגים שבהיום יום לענין תחנון בק"ש-שעל-המטה, וגם בפסח-שני כתב ביום י"ג אייר רק שבמנחה אומרים תחנון, כך שאין הכרע בדבריו לענין ערב יום-הכיפורים [ואף שלא הזכיר בח' תשרי שאומרים תחנון במנחה כמו בפסח שני – יתכן דעיקר כוונתו היתה להזכיר על כך שאין אומרים תחנון עד סוף תשרי (ולא שאומרים תחנון בח' תשרי) ולכן כתב כן רק בט' תשרי].
[3] סידור אדה"ז. וראה שו"ע אדה"ז סי' תרה ס"ג.
[4] ראה פרי מגדים סי' תרה משב"ז סק"א. שדי חמד מערכת יוהכ"פ סי' א אות ב.
[5] מטה אפרים סי' תרה סק"ה. הלכות ומנהגי חב"ד ע' 40 הע' 202.
אבל רבותינו נשיאינו היו טובלים בין כפרות לשחרית – תורת מנחם – רשימת היומן סו"ע קסז. הלכות ומנהגי חב"ד שם.
[6] שו"ע אדה"ז וסידורו שם.
[7] אשל אברהם תנינא סי' תרה.
וי"א, שמן הראוי שיעשה שנית – ראה נטעי גבריאל, הל' יום-הכיפורים, פ"י סי"א.
[8] סידור אדה"ז.
ובשעת הדחק שאין לו מספיק תרנגולים – יכולים לסמוך על המנהג המובא בשו"ע אדה"ז סי' תרה ס"ג, שיכולים לעשות בתרנגול אחד לכמה זכרים ובתרנגולת אחת לכמה נקבות.
[9] שם. וראה לקוטי שיחות חכ"ב ע' 59 ואילך. וע"ע להלן בפנים נוסח הכפרות למעוברת.
ובאם בינתיים נולד התינוק אחר הכפרות – י"א שצריכים לעשות כפרה נוספת עבורו, שלא מועילה לו הכפרה שעשתה עבורו בהיותו עובר (ראה הלכות ומנהגי חב"ד שם הע' 206).
[10] שכן ההנהגה לקחת ג' תרנגולים הוא "בשביל ספק הולד", כלשון אדה"ז בסידורו, והלא כאן אין ספק. וכ"כ בשו"ת קנה בשם חלק ב סימן כ. תורת היולדת פרק מט הערה י. ועוד.
אכן, יש המורים שמכל מקום לוקחת שלשה תרנגולים, כפי המנהג – ראה נטעי גבריאל שם הע' ה, משום שאינו בירור גמור. ויש שכתבו שעדיין יש לעשות כן מצד המנהג (הגרמ"ש אשכנזי ע"ה במדור 'שואלים את הרב' בבטאון 'הכפר של הרבי' גל' 22). אך כאמור, המנהג הוא "בשביל ספק הולד", וכאשר ידוע בבירור מין העובר – לכאורה אין צורך בהוספת תרנגול או תרנגולת [ומה שנהגו כן בתאומים, כדלהלן בסעיף הבא – יש לחלק, דשאני התם שהוא לקולא. ועצ"ע], ומ"מ יש להחמיר כן בחודשיים הראשונים להריון, שאז איבחון מין העובר עדיין אינו וודאי
[11] לקוטי שיחות שם.
[12] עכ"פ – ראה נטעי גבריאל שם ס"ג ובהערה שם. הלכות ומנהגי חב"ד ע' 40 הע' 205 (ושם, שקודם לכן תפדה בצדקה). לוח יומי הלכה למעשה.
[13] קובץ מבית לוי (פסקי הגר"ש הלוי וואזנר ע"ה) גל' ב ע' יז. הגרמ"ש אשכנזי ע"ה (שם).
[14] שו"ע אדה"ז סי' תרה ס"ב.
[15] שם ס"א. אבל ראה שער הכולל פמ"ד ס"ב. סידור רבינו הזקן עם ציונים מקורות והערות ע' תקמג.
כן יש הנוהגים לקיים בתרנגול הכפרות (אחר הכפרה) כעין ד' מיתות בית-דין, וכוונתם שיתבונן האדם במה שראוי לבוא עליו ח"ו וישוב בתשובה – מטה אפרים שם סק"ה. וכך נהגו בבית הרב. וראה הכפר של הרבי שם, שמ"מ יש לזרוק קלות את התרנגול על הרצפה.
[16] ספר המנהגים ע' 58. וראה שער הכולל פמ"ד אות ב.
[17] במחזורים של העולם מובא הנוסח למעוברת: "אלו חליפתנו" וכו', אבל מדברי כ"ק אדמו"ר בלקוטי שיחות שם, שהכפרה הנוספת היא לא בשביל העובר אלא בשביל האם, ולכן צריך להיות מודגש בנוסח שכל התרנגולים הם חליפתה של האם. וכ"כ הרב אשר לעמיל הכהן שליט"א.
[18] דהנה בכרם חב"ד גל' א ע' 89 מס' מנוחת אליהו להמזכיר ר' אלי' קווינט ע"ה, שכתב בשם המזכיר הרב ניסן מינדל ע"ה, אשר שאל מכ"ק אדמו"ר בטעם עשיית הכפרות לעובר במעי אמו, דמה חטא? והשיבו כ"ק אדמו"ר, שיש בזה שני טעמים: "א) מחמת גלגול, ב) כי אם היא עכשיו ביום כיפור תלד הולד בשנה זו, וילדים מתים בעוון הוריהם, לפיכך עושים כפרה בשבילו". משמע שיש כאן גם כפרה להעובר ולא רק להאם, אולם כאמור, בשיחה המוגהת שבלקוטי שיחות (שהיא גם משנה אחרונה לגבי מענה זה שניתן לפני שנת תשכ"ה ואילו הליקוט הנ"ל הוא משנת תשמ"א) לא כתב כן. מאידך, יש שאכן דעתם לומר הנוסח שבעולם: "אלו חליפתנו" וכו' – ראה לוח יומי הלכה למעשה.
[19] הדלי"ת בפתח והבי"ת בסגול – ראה הלכות ומנהגי חב"ד ע' 41 ובהע' 210. מטה אפרים סי' תרה סק"ח ובקצה המטה שם סקכ"א. וראה גם מחזיק ברכה יו"ד סי' כח סק"ב.
[20] ראה טושו"ע יו"ד ריש סי' כח.
[21] שו"ע אדה"ז או"ח סי' כב קו"א סק"א. וראה לקוטי שיחות חי"א סו"ע 288.
[22] שו"ע יו"ד סי' כח ס"ה ובנו"כ שם. מטה אפרים שם.
[23] כך משמע במטה אפרים שם.
[24] כמובא בשו"ע שם סי"ט.
[25] שו"ע שם.
[26] כפי עלות תרנגול חי.
[27] שו"ע אדה"ז שם ס"ד. וראה תורת מנחם – רשימת היומן ע' קסח.
[28] שו"ע אדה"ז שם.
[29] הלכות ומנהגי חב"ד ע' 41.
[30] שער-הכולל שם.
[31] מג"א סי' תרה סק"ג. מטה אפרים שם סק"ד.
[32] שו"ע אדה"ז שם ס"א.
[33] קצושו"ע סי' קלא.
[34] ראה מג"א שם סק"ה. שו"ע אדה"ז שם ס"ה.
[35] כמובא במחזורים, שכן הכסף אינו הולך למיתה כתרנגול.
[36] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קעז ואילך.
ומה שלא לבשו קודם לכן – יתכן שזהו משום שרק מעלות-השחר הוא יום-טוב. ואולי מכאן ראיה להשיטה שאי אמירת תחנון בערב יום-הכיפורים היא רק משחרית ולא מליל ערב יום-הכיפורים (ראה לעיל בפנים ס"ב ובהערות שם).
[37] ראה אוצר מנהגי חב"ד שם ע' קעט. וש"נ.
[38] סידור אדה"ז.
[39] שו"ע אדה"ז סי' תרד ס"ז. וראה אוצר מנהגי חב"ד שם ע' קעט אם אומרים "אבינו מלכנו" כשחל יום-הכיפורים בשבת.
[40] שו"ע אדה"ז סי' תרה ס"ה ("ומנהג יפה הוא").
[41] מטה אפרים סי' תרד-תרה סקי"ד.
[42] שו"ע אדה"ז שם.
[43] אוצר מנהגי חב"ד שם ע' קפד, ושם, שברוב השנים לא הלך כ"ק אדמו"ר לאוהל הק' בערב יום-הכיפורים.
אמנם אם יש חשש פירוד הלבבות מצד משפחתו וכיו"ב על שלא הולך לקברים עמם, כמובן שיכול ללכת.
[44] ראה שו"ע אדה"ז סי' תרד ס"א וסי' תרח ס"א. וראה בלבוש סי' תרח ס"א אם הוא מ"ע של תורה או מדרבנן.
[45] שו"ע אדה"ז סי' תרח שם במוסגר. סידור אדה"ז.
[46] יומא פא, ב. הובא בשו"ע אדה"ז סי' תרד שם.
[47] ראה שדי חמד מערכת יוהכ"פ סי' א אות ג. נטעי גבריאל, הל' יום-הכיפורים, פט"ו ס"ח ובהערה שם. קובץ הערות וביאורים גל' תתד ע' 65 ואילך.
[48] שהרי חייבות בעינוי דיוהכ"פ – ראה שדי חמד שם אות ה. מקראי קודש ימים נוראים סי' לז. הגרמ"ש אשכנזי ע"ה בבטאון הכפר של הרבי גל' 22 הע' 69 גם בשיטת אדה"ז.
[49] שהרי זו מצוה בפני עצמה, כנ"ל בפנים. וכ"כ הגרמ"ש אשכנזי ע"ה (שם).
[50] שדי חמד שם. לקוטי שיחות חל"ט ע' 363. וכן משמעות אדה"ז בסי' תרד ס"א ובסי' תרח שם, שיש לאכול סעודה מלבד סעודה המפסקת, ופשטות הלשון סעודה היינו סעודת פת.
[51] ראה לשון אדה"ז סי' תרד שם: "דכיון שיום-הכיפורים בעצמו אי אפשר לכבדו במאכל ובמשתה כדרך שמכבדין שאר יום-טוב – צריך לכבדו ביום שלפניו". וראה גם סי' תרח ס"ח, שיש לאכול רק מאכלים הקלים להתעכל, "כגון בשר עופות ודגים".
[52] ראה בדברי הגרמ"ש אשכנזי ע"ה שם הע' 65, שמלשון אדה"ז בסי' תרח שם שכתב שצריכים לאכול דברים קלים "אפילו בסעודת שחרית, כגון בשר עופות ודגים", ומשמע שבסעודה שניה זה גם מותר ולא כהנוהגים להחמיר (מטה אפרים סי' תרח סק"א. קיצושו"ע סי' קלא סי"ב. ועוד) שלא לאכול דגים בסעודה מפסקת. אבל ראה אלף המגן וקצה המטה למטה אפרים שם, שיש לחלק בין דגים המרבים זרע לדגים שאינם מרבים זרע.
[53] היום יום ח"ב, מרשימות כ"ק אדמו"ר.
[54] שו"ע אדה"ז סי' קסז ס"ח.
[55] ספר השיחות תרצ"ז ע' 157.
אולם מהטעמים שנאמרו שם לזה: "כדי שלא יתאוו לשתות ביוהכ"פ" ולמעט התענוג, וכן ממה שגרם לכ"ק אדמו"ר הרש"ב לעורר על כך, משמע שעיקר הקפידא היא שלא יתנו מלח באופן שיורגש מאוד, אבל במעט מלח אין מניעה. ולהעיר מבקודש פנימה ע' 21, שבבית כ"ק אדמו"ר לא הקפידו בזה.
[56] ולכתחילה צריך שיהיה עם בשר בקר, ואין בכך בעיה, כיון שהוא מועט ומכוסה (ראה הלכות ומנהגי חב"ד ע' 43 הע' 229), אך אפשר גם לעשותו עם בשר עוף.
[57] ספר המנהגים ע' 58.
[58] שו"ע אדה"ז סי' תרח שם. וראה מטה אפרים סי' תרח סק"א: "ומי שאין לו בשר עוף רשאי לאכול בשר בהמה".
[59] שו"ע אדה"ז שם.
[60] שם.
[61] ראה ספר השיחות תרצ"ז ע' 156. שיחת ש"פ קדושים, מבה"ח אייר, תשי"ז (תורת מנחם חי"ט ע' 354). המלך במסיבו ח"א ע' רסה.
[62] לקוטי שיחות חכ"ט ע' 319. הנהגת אדה"ז בבית רבי ח"א ע' 178. המלך במסיבו ח"ב ע' קיב-ג.
[63] ראה שדי חמד מע' יוהכ"פ סי' א אות יח. וראה גם אגרות קודש חי"ח ע' תע.
[64] שו"ע אדה"ז סי' תרז סי"א (ל"ט מלקות). סידור אדה"ז.
[65] שו"ע אדה"ז סי' תרז סי"ד.
ואין מקפידין שיהיו מחוברות בה (או בנפרד) רצועות של עור חמור (כמלקות של בי"ד). וכן, אין הרצועה צ"ל רחבה טפח.
[66] שו"ע אדה"ז שם סי"ג.
[67] שו"ע אדה"ז שם סי"ב – לגבי המלקה. אבל מנהגנו שגם הנלקה אומר והוא רחום ג' פעמים – ספר המנהגים ע' 58.
[68] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קפח.
[69] איוב לז, כב.
[70] שו"ע אדה"ז סי' תרז סט"ו.
[71] סידור אדה"ז.
[72] שו"ע אדה"ז סי' תרו סי"ג.
[73] שם. וראה ספר השיחות תש"ה ע' 21. ובספר השיחות תש"ב ע' 88, שהיו תקופות בליובאוויטש שהיו טובלים כו"כ פעמים בערב יוהכ"פ. וע"ע בהמובא באוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קעח.
[74] מטה אפרים סי' תריט סק"ג.
[75] ראה כף החיים סי' תרו סקנ"ב. קצה המטה סי' תרו סקי"ב. וש"נ.
וראה אוצר מנהגי חב"ד שם שכ"ק אדמו"ר היה טובל בדרך כלל רק פעם אחת – אחר הכפרות, קודם תפילת שחרית.
[76] שו"ע אדה"ז שם סי"ב.
אבל בסי"א שם הביא הדעה שטבילה זו היא משום טהרה מקרי ולכך די בטבילה פעם אחת. והגרמ"ש אשכנזי ע"ה כתב שיש לטבול ארבע פעמים, ונראה מדבריו שהוא כדי לצאת גם ידי דעה זו. אולם מהרצאת דברי אדה"ז משמע, שבכלל מאתיים מנה, שגם לפי הדעות שטבילה זו היא לשם תשובה יש לקיימה קודם מנחה כדי שיוכל להתוודות בטהרה, וכך מבואר להדיא במקור הדברים במנהגי מהרי"ל הל' ערב יוהכ"פ ע' שטז ובמג"א סי' תרו סק"ח שהביאו.
[77] מטה אפרים סי' תרו סק"ח. וראה שם בקצה המטה סקי"ד הטעם שלא התירו לגוזזם משום מצוה, כמו בטבילת אשה, כיון דסוכ"ס אין חיוב טבילה זו מן הדין. עיש"ב.
[78] לשיעור הגר"ח נאה 12.4 ליטר. וי"א אף ב10.8 ליטר, ואפשר להקל כדבריהם במקום הצורך (חולה ר"ל).
[79] מטה אפרים שם סק"י, וראה שם הפרטים בזה.
ואף שלא מועיל לטבילה כגר שנתגייר – עכ"פ יוצא ידי חובה להטעם שטבילה זו היא משום קרי, כנ"ל בהע' 84.
[80] שו"ע אדה"ז שם סי"ב.
[81] אף שהוזכר בשו"ע אדה"ז שם, נהגו לפועל שאינן טובלות, כיון שחששו לתקלה – ראה שו”ת מהר”ם שיק חיו”ד סי’ שסד-ה. שדי חמד מערכת יוהכ”פ סי’ א אות ו. קצה המטה שם סקי"ד. אבל ראה שו"ת רב פעלים ח"ד חיו"ד סי' טז.
[82] ראה תורת מנחם תשמ"ה ח"א ע' 351.
[83] מטה אפרים סי' תרז סק"ג.
[84] בעש"ט עה"ת ר"ה ויו"כ אות מח.
[85] שו"ע אדה"ז סי' תרז ס"א-ג.
[86] הנהגת כ"ק אדמו"ר, הובאה בהלכות ומנהגי חב"ד ע' 44 הע' 238.
[87] שו"ע אדה"ז סי' תרד ס"ז.
[88] שם סי' תרז ס"ז.
[89] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' רא.
[90] ראה שו"ע אדה"ז שם. הלכות ומנהגי חב"ד ע' 44.
[91] ספר השיחות תש"א ע' 151. וראה גם ספר השיחות תש"ה ע' 9. המלך במסיבו ח"א ע' רמח. וע"ע אוצר מנהגי חב"ד שם.
[92] ראה שו"ע אדה"ז שם ס"ד. וראה גם מטה אפרים סי' תרז סק"ח.
[93] שו"ע אדה"ז שם.
[94] שם ובס"ה.
[95] לפי שו"ע אדה"ז סי' קכד ס"א שמפסיקים בתחנונים שאחר יהיו לרצון כמו בברכות ק"ש ולדברים אלו מפסיקים בברכות ק"ש, כמובא בסידור.
[96] ראה הליכות שלמה פי"ז סט"ו. בנתיבות התפלה פכ"א ס"ד.
[97] כי מאחר והוידוי נאמר לאחר "יהיו לרצון" הוא בא כהמשך לתפילה ולא כחלק ממנה, ולכן אין צריך לחזור על זה שוב – ראה שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' עג. וכן פסק הגרש"ז אויערבך ע"ה (הובא ב'מחזור המפורש' ליוהכ"פ). וראה גם הליכות שלמה שבהערה הקודמת. וכ"כ הגרמ"ש אשכנזי ע"ה (שם הע' 97).
[98] ספר המנהגים ע' 58. וראה בהרחבה אוצר מנהגי חב"ד שם ע' קפא ואילך. וש"נ.
[99] הנהגת כ"ק אדמו"ר – ספר המנהגים שם.
[100] יומא פה, א.
[101] ראה שו"ע אדה"ז סי' תרו ס"א.
[102] שם ס"ח.
[103] ערוך השולחן סי' תרו סק"א.
[104] שו"ע אדה"ז שם.
[105] מקור חיים סי' תרו.
[106] ראה שו"ע אדה"ז שם ס"א.
[107] אליה רבה סי' תרו סק"א. מטה אפרים סי' תרו סק"א.
[108] נטעי גבריאל, הל' יום-הכיפורים, פי"ז הע' ג.
[109] שו"ע אדה"ז שם ס"ב.
[110] במידה שהציבור יודע מכך, אבל לא במקרה שעצם פרסום החטא עלול רק להגדיל את המריבה.
[111] שו"ע אדה"ז שם ס"ב-ג. וכתב המרדכי יומא סי' תשכג, שאף שלא מחל לו הרי אינו מעכב את הכפרה דיום-הכיפורים, כיון שעשה את המוטל עליו ע"פ הדין, ובאותה שעה רואה הקב"ה שהשפיל את עצמו לפני חבירו ומרחם עליו.
[112] שו"ע אדה"ז שם ס"ג.
[113] שם ס"ה.
[114] שם.
[115] שם ס"ט.
[116] שם ס"ז.
[117] מטה אפרים סי' תרו סק"ז.
[118] שו"ע אדה"ז שם ס"ד.
[119] מטה אפרים שם סק"ג.
[120] שו"ע אדה,ז סי' תרח ס"א-ג. כאשר הרגילות להפסיק בזמן הדלקת-הנרות, ואם מפסיק לפני כן – טוב להתנות לפני ברכת המזון כדלהלן בפנים (הלכות ומנהגי חב"ד ע' 45 הע' 245).
[121] שו"ע אדה"ז שם ס"ז.
[122] כי קבלה זו היתה בלבו בלבד ו"דברים שבלב אינם דברים".
[123] שו"ע אדה"ז שם.
[124] שמה שלא חלה עליו הקבלה לענין זה הוא מאחר שבאותה שעה שהוא לבוש בנעלי עור הוא מגלה בדעתו שלא קיבל עליו התענית לענין זה, כדברי הט"ז בסי' תקנג סק"א (לענין תשעה באב, והובא בשו"ע אדה"ז שם).
[125] שו"ע אדה"ז שם.
[126] הגרמ"ש אשכנזי ע"ה (שם).
[127] מטה אפרים סי' תריט סק"ב. ספר המנהגים ע' 58.
[128] המלך במסיבו ח"ב ע' קפב. אוצר מנהגי חב"ד ע' קצד.
[129] כהנהגת כ"ק אדמו"ר בעת ברכת התמימים – אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קצה. הלכות ומנהגי חב"ד שם בפנים. וראה גם קיצור שו"ע סי' קלא סט"ז.
[130] אשכבתיה דרבי ע' 93.
[131] שם ס"א.
[132] שם.
[133] מטה אפרים סי' תריט סק"ג.
[134] שו"ע אדה"ז שם סוס"ג.
[135] מטה אפרים סי' תרי סק"ב.
[136] כיון שגם יום-הכיפורים נקרא יום טוב, אבל אינו נקרא שבת – ראה בהמצוין בנטעי גבריאל, הל' יום-הכיפורים, פכ"ה ס"ו. לוח יומי הלכה למעשה על אתר.
[137] מטה אפרים סי' תרי סק"ה.
[138] נטעי גבריאל שם סי"ד. וראה להגרמ"ש אשכנזי ע"ה (שם הע' 83) שבשונה מהקבלה שבסעודה מפסקת יש כאן קבלת 'עיצומו של יום' שנעשית בעל כורחה, ויתכן שכל היתר הט"ז בסימן תקנג שלבישת הנעליים מוכיחה שאין כאן קבלת היום לעניין איסור לבישה, שייך רק בקבלה מדעתה ולא בקבלה בעל כורחה [ויש לדון בזה גם גבי קבלת שבת שבהדלקת נרות שבת להדעות שאינו מועיל תנאי (עיין היטב שו"ע אדה"ז סי' רסג ס"ז). ואכמ"ל].
[139] לפי שו"ע אדה"ז סי' רסג סי"א.
[140] שאם תברך 'שהחיינו', הרי זה כקבלת קדושת היום בפירוש, ושוב אינה יכולה לעשות תנאי נגד דבריה המפורשים – ראה מטה אפרים סי' תריט סק"ו. וראה גם נטעי גבריאל שם ס"ח ובהערה שם. וש"נ. וראה גם שו"ע אדה"ז סי' תריט ס"ז: "שכיון שבירך 'שהגענו לזמן הזה' הרי קיבל עליו יום-כיפור".
[141] לפי אלף למטה שם סק"ו.
[142] לפי שו"ע אדה"ז סי' רסג סי"ד. וראה גם נטעי גבריאל שם סי"ב.
[143] ראה שו"ע אדה"ז סי' תרי ס"א. נטעי גבריאל שם הע' א.
[144] שו"ע אדה"ז שם ס"ד.
[145] אבל ראה ספר השיחות תש״ה ע׳ 14, שהדליקו נר עבור כל אחד ואחד מבני הבית. וראה גם בהנסמן בהערה שם. וכן משמע גם בספר השיחות תש״ד ע׳ 8.
[146] שו"ע אדה"ז סי' תרי ס"ח.
[147] שם ס"ח.
[148] שם ס"ה.
וראה מטה אפרים סי' תרג סק״ח, הובא בהערה שבספר השיחות תש״ד ע׳ 7, שמדליק נר נשמה אחד עבור שני הוריו. וכן משמע קצת בשו"ע אדה"ז שם. אבל י"א שכ"ק אדמו"ר נהג להדליק נר אחד לכל נשמה, וכדעת אליה רבה סי' תרי סק״ד. דרכי חיים ושלום סי' תשמג. ועוד. וכך נוהגים רבים.
[149] לפי שו"ע אדה"ז סי' תרח ס"א. וכ"כ הגרמ"ש אשכנזי ע"ה (שם ובהע' 85).
[150] שכן, במוצאי יום-הכיפורים מברכים "בורא מאורי האש" על נר ששבת דוקא, כדלהלן בפנים.
[151] שו"ע אדה"ז סי' תרי ס"ד.
[152] ספר המנהגים ע' 76. שם ע' 58. וראה אגרות קודש כ"ק אדמו"ר ח"ה ע' פז. ח"ו ע' קעב. חי"ט ע' קצט. אוצר מנהגי חב"ד אלול תשרי ע' קצח. חקרי מנהגים אה"ע סי' קלב (ח"ד ע' רו ואילך).
ואין הבדל אם לבשו קיטל ממש לחופה או כל דבר אחר ששימש כקיטל, כגון חולצת כ"ק אדמו"ר וכדו' (ראה אסיף מנהגים והנהגות לחסידי חב"ד – מעגל החיים פכ"א ספ"ז) – חוסן ישועות, הנהגות של קדושה אחר הנישואין, פ"ג סוה"ע 3.
[153] אוצר מנהגי חבד אלול-תשרי ע' קצח.
[154] שו"ע אדה"ז סי' כא ס"ג. וראה גם הכנות לחתונה ע' 101. נטעי גבריאל, הל' יום-הכיפורים, פכ"ו הע' יח, בשם כ"ק אדמו"ר.
אכן, בנתיבים בשדה השליחות ח"ב פי"ט ס"ד ובהע' 5 כתב לדייק מלשון אדה"ז שם (שמקורו בט"ז שם סק"ג) שאין איסור להכניסו [להקיטל, וה"ה לאבנט] לבית הכסא אלא כשמתפנה שם, היינו לגדולים דוקא ולא לקטנים [וכדעת מטה אפרים סי' תרי סי"ב. וראה בהרחבה קובץ הערות התמימים ואנ"ש דישיבת תות"ל מאריסטאון גל' תשכד ע' 18 ואילך. גל' תשכה ע' 12 ואילך. וש"נ], אולם בהשמטות לספרו חזר בו והעלה דלמעשה אין להיכנס עמו לבית הכסא.
ולכאורה כן נראה יותר ע"פ הטעם בשו"ע אדה"ז שם שהוא בגד המיוחד לתפילה, דאין לחלק בזה בין טלית גדול, לקיטל ולאבנט, ובכולם אין להיכנס לבית הכסא ולא רק להיפנות, ולא נתכוון הט"ז – וכך גם אדה"ז שהעתיק לשונו – לחלק ביניהם. וצע"ע.
[155] שו"ע אדה"ז סי' תרי ס"ט.
[156] פסקי הסידור אות מב. שו"ע אדה"ז סי' יח ס"ד.
[157] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קצו, ממאמרי אדה"ז הקצרים ע' שלז (לענין יום-הכיפורים), וספר המנהגים ע' 46 (לענין תשעה באב).
וראה עוד להלן בפנים פרטי איסור נעילת הסנדל.
[158] לוח כולל חב"ד, לפי שו"ע אדה"ז סי' יח ס"ג (וראה עוד שם ס"ד), ומה שאין מברכים אחר השקיעה הוא לפי פסק אדה"ז בסידורו הל' ציצית. וראה פסקי הסידור אות מב.
[159] לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדה"ז סי' תרז ס"ב, למרות שלא נדפס במחזור. וכך נהגו רבותינו נשיאינו.
[160] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' ר.
[161] שו"ע אדה"ז סי' תרח ס"א.
[162] שו"ע אדה"ז סי' תרט ס"א.
[163] היום יום י' תשרי. וע"ע בהמצוין באוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קצז.
[164] אגרות קודש ח"י ע' רצז.
[165] ראה שו"ע אדה"ז סי' תריב ס"א וסט"ז.
[166] ראה שם סי' תריח סי"ג-יד.
[167] שו"ע אדה"ז סי' תריז ס"א.
[168] שמירת שבת כהלכתה פל"ט סי"א.
[169] שם, שכן הליכה לבית הכנסת או השתתפות בתפילה היא בחשיבות משנית ביחס למצוה מן התורה לצום – ראה שמירת שבת כהלכתה שם.
וגם הבעל, באם עקב הימצאותו הוא בבית-הכנסת ייגרם לאשתו עומס שיביא אותה למצב שתזדקק לשתיה בשיעורים – יישאר להתפלל בביתו.
[170] ראה בהרחבה מקראי קודש (הררי), הל' יום-הכיפורים, פ"ט הע' כז.
[171] ראה שו"ע אדה"ז סי' תריז ס"ד. שמירת שבת כהלכתה שם סי"ב.
[172] שו"ע אדה"ז שם ובס"ה.
[173] ראה הדיון בזה בשו"ע אדה"ז שם ס"ד. שו"ת שארית יהודה סי' טו. שו"ת צמח צדק או"ח סי' סג.
[174] שם סוס"ד.
[175] ראה ביאור הלכה סי' תריז ד"ה יולדת. שמירת שבת כהלכתה שם סט"ז.
[176] שמירת שבת כהלכתה שם סי"ח.
[177] שו"ע אדה"ז סי' תרטז ס"ה.
[178] שם ס"ד. ומאידך – יש למחות בידם שלא יצומו יותר מזמן זה.
[179] שם ס"י.
[180] אלף למטה סי' תרטז סק"ה.
[181] ראה שו"ע אדה"ז סי' תריא ס"ז וס"ט.
[182] ראה שם סי' תרטז ס"ו וסי"א.
[183] בדבר חיוב חולה שאין בו סכנה בצום – ראה מנחת חינוך מצוה שיג סק"ה. קצה המטה סי' תריח סק"ז. שדי חמד, מערכת יום-הכיפורים, סי' ג אות יג. ועוד.
[184] שו"ע אדה"ז סי' תריח סי"ג-ד.
[185] ראה מקראי קודש (הררי) פ"ט סט"ז ובהערות שם. וש"נ.
[186] בראשית ט, ה.
[187] ראה שו"ע אדה"ז סי' תריח סי"א-יב.
[188] ראה שו"ת חתם סופר ח"ו סי' כג. שמירת שבת כהלכתה פל"ט סכ"ח.
[189] ראה שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פכ"ב ובהמצויין שם, אך אינו איסור ממש.
[190] ראה שמירת שבת כהלכתה פל"ט סוס"ח.
[191] שם.
וכמובן שאינו צריך לברך על מים אלו לאחר שעירב בהם דבר מר ופגמם – ראה שו"ע אדה"ז סי' רד סי"ד.
[192] ראה שם סי"ג, שלכתחילה מאכילים את החולה פחות מ'כותבת', דהיינו שני שליש ביצה, ובדיעבד ניתן לאכילו עד קרוב לכביצה שהיא כותבת שלמה. וראה ספר שיעורי תורה ע' קפז ש'כותבת' היא 40 סמ"ק, ושיעור 30 סמ"ק הוא רוב כ'כותבת הגסה' (והיא שני שליש ביצה, כאשר הביצה היא 45-50 גרם), וכך עושים לכתחילה. ובדיעבד יש להקל עד 38 סמ"ק, שהם כמעט 'כותבת' שלמה.
[193] ראה כף החיים סי' תריח סקל"ז, סק"מ וסקמ"ה.
[194] וכבר שיערו שהכמות המותרת (30 סמ"ק) היא הכמות הממלאת קופסת גפרורים רגילה.
[195] ראה ספר המנהגים ע' 45 הע' 2 שכך הוא לדעה המחמירה ביותר, וכבר כתב אדה"ז שם ס"ד בענין השיעורים ש"לעניין הלכה, כל שהוא בשל תורה – הלך אחר המחמיר".
[196] שו"ע אדה"ז שם. וכיון שנאמרו כמה דעות בשיעור זה, נקטנו לכתחילה השיעור החמור, אלא שבהתאם למצב ניתן להקל עד 6 דקות, שזו הדעה המקלה ביותר שהובאה בספר המנהגים ע' 45 משו"ת צמח צדק (לגבי תשעה באב). וכן דעת הגרמ"ש אשכנזי ע"ה, אולם בשיעורי תורה שהובא גם בספר המנהגים שם בשוה"ג הובאה דעה המקילה עד 4 דקות.
[197] שו"ע אדה"ז שם סי"ב.
אך יובהר כי גם שיעור של 40 סמ"ק הוא פחות מהשיעור המותר, ולכן הצעירים השותים 30 או 35 סמ"ק, גם אם טעו בכמה גרם עדיין לא פתחו את הצום.
[198] שם סט"ו.
[200] לפי שו"ע אדה"ז סי' תריב ס"ב.
[201] ראה תורת היולדת פכ"ב הע' נא. מקראי קודש שם סל"ח ובהערות שם. וש"נ.
[202] שו"ע אדה"ז סי' תריח ס"ח.
[203] שו"ת לבושי מרדכי, מהדורא תניינא, יו"ד סי' יא אות ג. שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' קלט. שמירת שבת כהלכתה שם סל"א בשם הגרש"ז אויערבך ע"ה. ועוד.
[204] ראה שו"ע אדה"ז סי' קנח ס"ב.
[205] לפי ספר המנהגים ע' 64 בשוה"ג.
[206] שו"ע אדה"ז סי' קפח סי"א. וראה שער הכולל פל"ד אות ט. פסקי הסידור אות קפה. הגהות לסידור רבינו הזקן אות ע (הובא בשלחן מנחם ח"ג ע' קנז).
[207] שו"ע אדה"ז שם.
[208] ראה שער הכולל שם. שמירת שבת כהלכתה שם הע' קו בשם הגרש"ז אויערבך ע"ה.
[209] ראה שו"ע אדה"ז סי' תריב ס"ה-ו.
[210] אגרות קודש כ"ק אדמו"ר הריי"צ ח"ז ע' ב.
[211] שו"ע אדה"ז סי' תריג ס"א.
[212] שם.
[213] שם ס"ג.
[214] שם סוס"ב.
[215] שם ס"ב-ג. וראה ספר המנהגים ע' 59.
[216] שם ס"ב. ספר המנהגים ע' 47 וע' 59. אגרות קודש ח"ג ע' קמז.
[217]כדעת הקיצושו"ע סי' קלג ס"ז, ודלא כמסגרת השולחן שם – הוראת כ"ק אדמו"ר שהובאה באוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' ריז. וראה דיון בזה בהערות התמימים ואנ"ש כפר-חב"ד גל' קעב ע' 31-28.
לקוטי שיחות ח"ט ע' 386, ממטה אפרים סי' תריג סק"ח (וראה שם סי' תרכא סקי"ז, שהלוויים נוטלים רק עד סוף קשרי אצבעותיהם). וראה גם אלף-למטה סי' תריג סק"ט. שבח-המועדים ע' 50.
[218] שם סי"ט-כ.
[219] משנה ברורה סי תריג סק"ו.
[220] ש"מצוה להתפלל בידיים טהורות ברחיצה, שנאמר [עמוס ד, יב] 'הכון לקראת אלוקיך ישראל'" – שו"ע אדה"ז שם ס"ד-ה.
[221] משנה ברורה שם.
[222] אף שבשו"ע אדה"ז לא נזכר בפירוש שנכנס לבית-הכסא, ואפשר שבאם נכנס לבית-הכסא היה צריך ליטול ידיו מצד עצם העובדה שנכנס לבית-הכסא ואפילו שלא נגע במקומות המכוסים – עדיין הדבר שנוי במחלוקת האחרונים אם הדבר מצריך נטילת-ידיים (ראה מג"א סי' רכז סק"ב, שאין צריך ליטול ידיו ומנגד כתבו כו"כ פוסקים שכן צריך ליטול ידיו, וראה גם כף החיים סי' תריג סקי"ב), ומה גם שדנו פוסקים האם הדברים אמורים גם בבית-הכסא שבימינו, שאולי אין בו רוח רעה, כיון שלא נשארת בו צואה (ראה בהרחבה פסקי תשובות סי' ד אות כ. שלחן הזהב על סי' ד מהדו"ק סקנ"ה. וש"נ). ולכן מוטב שיגע תחילה במקומות המכוסים וכך יוכל ליטול ידיו עד קשרי האצבעות. וראה גם נטעי גבריאל, הל' יום-הכיפורים, פמ"ג ס"י ובהערות שם. וש"נ.
אולם כעת בהשגח"פ נתפרסם בקובץ אור ישראל גל' עט ע' כח מענה כ"ק אדמו"ר לשאלת הגר"נ געשטטנר ע"ה שנסתפק במי שהכניס ידו בלבד לבית-הכסא, אם צריך ליטול ידיו, והשיבו כ"ק אדמו"ר "שיש ללמוד לנדון זה מדבר משנה ידים פ"ג מ"א, מהמכניס ידו לבית המנוגע, אשר ידיו טמאות, והרי ענין נגע שייך להעניינים דרוח רעה [ראה זח"ג נ, א. ובכ"מ]", ע"ש, ומשמע שנקט להלכה בפשיטות [מלבד ממה שידוע שהיה כ"ק אדמו"ר מחמיר בזה בפועל – ראה המצוין בשלחן הזהב שם] שצריך ליטול ידיו ביוצא מבית-הכסא (אף בית-הכסא שלנו) ואף בהכניס ידו בלבד, וגם לא חילק בין בית-הכסא של ימיהם לבית-הכסא שלנו, וממילא ביום-הכיפורים גם יכול ליטול ידיו, עד קשרי אצבעותיו.
[223] מטה אפרים סי' תריג סק"ח ובאלף-למטה שם סק"ח. סי' תרכא סקי"ז. לקוטי שיחות ח"ט סו"ע 386. וראה גם שבח-המועדים ע' 51 ובהע' 14.
[224] שו"ע אדה"ז סי' תריג ס"ו.
[225] מטה אפרים סי' תרכא שם ובאלף למטה שם סק"ז, כי אינו 'חיוב' ללוי, אלא רק מנהג. אכן בשבח המועדים הסתפק במנהג הלויים הזה למעשה. אבל בהתקשרות גל' א'קד ע' 14 הע' 25 כתב לדייק משו"ע אדה"ז שם שדין הלויים שווה לדין הכהנים בזה, משמע שנוטלים ידיהם עד הזרוע, אולם בהלכות ומנהגי חב"ד הושמט דיוק זה. מה גם, שאדה"ז לא כתב שם כלל עד היכן יטול ידיו, ובסעיפים שקודם לכן לא מצינו שהתיר ליטול יותר מסוף קשרי אצבעותיו.
[226] שו"ת לבושי מרדכי, מהדורא תניינא, יו"ד סי' יא אות ג. שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' קלט. שמירת שבת כהלכתה פל"ט סל"א בשם הגרש"ז אויערבך ע"ה. ועוד.
[227] שם סכ"א.
[228] שם סי' תריד ס"א.
[229] פסקי תשובות סי' תריד סק"א ובהערות שם.
[230] שו"ע אדה"ז סי' תרטז ס"ה.
[231] ראה בהרחבה שו"ע אדה"ז שם ס"א-ז.
[232] שם סי' תריג סי"ז.
[233] שכן כל ההיתר הוא על מנת שתתנאה בעיניו.
[234] שם סי"ח.
[235] שו"ע אדה"ז סי' תריד ס"ב.
[236] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קצו, ממאמרי אדה"ז הקצרים ע' שלז (לענין יום-הכיפורים), וספר המנהגים ע' 46 (לענין תשעה באב).
וראה עוד להלן בפנים פרטי איסור נעילת הסנדל.
[237] מטה אפרים סי' תריד סק"ג. וראה גם שדי חמד, מע' יוהכ"פ, סי' ג אות טו. נטעי גבריאל, הל' יום-הכיפורים, פמ"ז סי"א ובהע' כג.
[238] נטעי גבריאל שם סי"ג לפי מטה אפרים שם.
[239] שו"ע אדה"ז סי' תריד ס"ו ואילך.
[240] ראה נטעי גבריאל שם סי"ז לפי שו"ע אדה"ז סי' תרטז ס"ב ("אסור לגדול לנעול את הסנדל לקטן, לפי שאין זה עינוי להקטן, שאינו חושש כ"כ אם לא ינעול"), שאין לזה שיעור, וכבר מגיל שנה ושנתיים יש לחנכם לזה, ואכן השיעורים לגיל חינוך המוזכרים בסימן זה בשו"ע אדה"ז הם רק לגבי שאר העינויים ולא לגבי נעילת הסנדל. אמנם צ"ע לומר שאין בזה שיעור כלל ולמעשה אין מצב של "לא הגיע לחינוך" באיסור זה, שכן אדה"ז דן באם יש למחות ביד הקטן הנועל מעצמו, שכל דיון זה שייך רק בגיל שלא הגיע לחינוך, אלא ודאי שגיל חינוך כאן הוא אמנם גיל צעיר יותר, שלש או ארבע שנים, שהגיע לכלל הבנה בזה, ומתחת לגיל זה דינו כמי שלא הגיע לחינוך. ודו"ק.
[241] ראה בהרחבה שו"ע אדה"ז סי' תרטז ס"ב-ד. מטה אפרים סי' תרטז סק"ו.
[242] שו"ע אדה"ז סי' תרטו ס"א.
[243] שו"ת ממלכת כהנים שער ב סי' מה.
[244] חוסן ישועות, הל' טהרה המצויות, פ"ב הע' 37.
[245] 'תורת מנחם – רשימת היומן' ע' רב.
[246] ספר המנהגים ע' 58.
[247] המלך במסיבו ח"ב ע' כא.
[248] סידור אדה"ז.
[249] המלך במסיבו שם ע' כב.
[250] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' רג.
[251] שם ע' רה.
[252] קובץ יגדיל תורה (נ.י.) גל' ב ע' נב בשם כ"ק אדמו"ר.
[253] שו"ע אדה"ז סי' תריט ס"ד.
[254] ראה שו"ע אדה"ז שם ס"ג.
[255] ראה נטעי גבריאל, הל' יום-הכיפורים, פכ"ח סי"ב.
[256] ראה במדריך לראש-השנה פ"א ס"ט. וש"נ.
[257] נטעי גבריאל שם סי"ג. וש"נ.
[258] ספר המנהגים ע' 63.
[259] שו"ע אדה"ז שם ס"ח.
[260] ספר המנהגים שם.
[261] הלכות ומנהגי חב"ד שם. נטעי גבריאל שם פכ"ט ס"ט.
[262] שו"ע אדה"ז שם ס"ט.
[263] שו"ע אדה"ז שם סי"ח. סידור אדה"ז.
[264] הלכות ומנהגי חב"ד ע' 48.
[265] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' ריב-ג.
[266] שו"ע אדה"ז שם ס"ט.
[267] ספר המנהגים ע' 59.
[268] שם ע' 54. וראה הלכות ומנהגי חב"ד ע' 49 הע' 270.
[269] שו"ע אדה"ז שם סי"ח.
[270] שם סי' תריג ס"ז.
[271] סידור אדה"ז. ספר המנהגים ע' 47. רשימות חוברת ד ע' 18.
[272] לקוטי שיחות ח"ט ע' 386.
[273] ראה שו"ע אדה"ז סי' מו ס"א. סי' תריב ס"ז.
[274] ראה שו"ע אדה"ז סי' קו ס"ב.
[275] כנ"ל בפנים סר"ג, לצורך התרת נדריהן.
[276] שכן מחוייבות בוידוי דיום-הכיפורים – ראה חינוך מצוה שסד. ועוד.
[277] ראה שו"ת התעוררות תשובה ח"ג סו"ס סו, שגם אם נאמר שפטורות מתפלת מוסף שבכל השנה (ראה חידושי רעק"א לשו"ע סי' קו סק"א ובשו"ת שלו סי' ט. ועוד) – שאני תפלת מוסף דראש-השנה (ולכאורה גם דיום-הכיפורים – ראה רץ כצבי שבת סי' כ. וש"נ), דרחמי נינהו, ושייכות גם לנשים, כמו חיובן בשאר תפלות (כמבואר בברכות כ, ב ובשו"ע אדה"ז שם). וכ"כ הגרמ"ש אשכנזי ע"ה (שם).
וראה להגרמ"ש אשכנזי ע"ה (שם), שהקטעים העיקריים בחזרת הש"ץ דמוסף הם "לא-ל עורך דין", "ונתנה תוקף" (עד כתר)', "וכל מאמינים". וכן אם מתפללות בבית-הכנסת, שיאמרו גם סדר עבודת הכהן הגדול המתחיל ב"אתה כוננת" עד הפיוט "כאוהל הנמתח".
[278] ראה שו"ת יביע אומר ח"ב חאו"ח סי' ו, דאפושי רחמי נינהו ואינה בגדר מ"ע שהזמן גרמא. וכ"כ הגרמ"ש אשכנזי ע"ה (שם). פינת ההלכה בשיחת השבוע גל' 627.
[279] שם.
[280] ספר המנהגים, וראה בהמובא בהלכות ומנהגי חב"ד ע' 50 הע' 281.
[281] כיון שי"ג מדות הוא דבר שבקדושה, שאין לאומרו אלא בעשרה.
[282] המועתק כאן – ממהדורת תשמ"ז ואילך, חובר ע"י בעל שער הכולל ונדפס גם בספרו פכ"ו ס"ה.
[283] כן הוא בסידור תורה אור. ובשער הכולל שם אינו. ובקונטרס הסידור אות כא תמה עליו, "דמאי שנא שבת מיו"ט". ובפשטות השמיטו בשער הכולל כיון שמדבר שם רק במנהג ה"מי שברך" שבר"ה ויוהכ"פ. וראה נתיבים בשדה השליחות ח"א ע' שיב הע' 3.
[284] כן הוא בשער הכולל שם. וכן העיר לתקן בקונטרס הסידור אות כב. מחזור השלם מהדורת אה"ק תשס"ה ואילך על אתר. נתיבים בשדה השליחות שם ע' שטו. אך יש אומרים: "ולכבוד יום הדין".
[285] בשער הכולל נשמטה תיבה זו בטעות – ראה נתיבים בשדה השליחות שם ע' שיג הע' 9.
[286] מיקום הוספה זו כאן היא רק בסידורי תורה אור, אבל בסידורי תהלת ה' ומחזורי חב"ד מופיע נוסח זה אחר "וישלח ברכה" וכו'. ובמחזור השלם מהדורת אה"ק תשס"ה ואילך נקטו כבסידור תורה אור. ואילו במהדורת נ"י תשס"ה נקטו כבסידור תהלת ה'. וראה נתיבים בשדה השליחות שם ע' שיג הע' 11 ובע' שטו, שצידד כבסידור תורה אור.
יש המשמיטים כל הוספה זו – כן משמע בשער הכולל שם שכתב כן רק לגבי ראש-השנה (אבל ראה נתיבים בשדה השליחות ע' שיד הע' 12). וכ"ה במחזור השלם מהדורת אה"ק תשס"ה ואילך (אבל במהדורת נ"י תשס"ה הוא כבתורה אור).
ויש המשמיטים רק תיבת "ויכתבהו" – מחזור חב"ד במהדורות הישנות. נתיבים בשדה השליחות שם ובע' שטו.
[287] שו"ע אדה"ז סי' תרכא סי"ד.
[288] שערי אפרים שער י סל"ב.
[289] שם ובשערי רחמים אות לה.
[290] הוראת כ"ק אדמו"ר הריי"צ – הובאה באוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' רכא. וש"נ.
[291] הוראת כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב, לפי עדות הרב יעקב לנדא ע"ה – קובץ הערות התתמימים ואנ"ש מאריסטאן גל' שמט ע' י.
[292] סידור תורה אור ע' 259. המלך במסיבו ח"ב עמ' קסו. וראה כף החיים סי' רפד סקל"ז ע"פ זוהר ח"א פד, א.
[293] לקוטי שיחות חי"ד ע' 233. המלך במסיבו ח"א ע' שט.
[294] שיחת כ"ק אדמו"ר אחרון של פסח תשכ"ו (תורת מנחם חמ"ו ע' 343).
וראה הלכות ומנהגי חב"ד ע' 51, שלכאורה הכוונה להזכיר נשמת האדמו"ר קודם נשמת הוריו, וע"ד המנהג בברכת המזון באמירת "הרחמן הוא יברך את אדוננו מורנו ורבינו" לפני "הרחמן הוא יברך את אבי מורי" וכו' וכן בפסוקים לשמות אנשים שבסיום שמונה-עשרה.
[295] המלך במסיבו ח"ב ע' נט.
[296] שו"ע אדה"ז סי' תרכא ס"ג-ה. לוח כולל חב"ד.
[297] בשו"ע אדה"ז שם מובא שיעשו את הברית בין קריאה"ת למוסף אך יחזירו תחילה את ספרי-התורה להיכל. אולם בקובץ פרדס חב"ד גל' 18 ע' 197 הע' 89 כתב שלמעשה [במקרה כזה] נוהגים לערוך את הברית לאחרי מוסף.
[298] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קלא.
[299] 'רשימות' חוברת קפג ע' 10. וראה הלכות ומנהגי חב"ד ע' 22 הע' 109.
[300] כמבואר בשו"ע או"ח סו"ס קלא. וראה הלכות ומנהגי חב"ד ע' 22 הע' 110.
[301] ספר המנהגים ע' 57. צמח צדק פסקי-דינים, חידושים על הרמב"ם הל' תפילה פ"ה הי"ג.
[302] רשימות חוברת ד ע' 10.
[303] הנהגת כ"ק אדמו"ר – אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קלב.
[304] 'רשימות' שם.
[305] כנראה מטעמי צניעות – ראה שו"ת תשובות והנהגות ח"ב או"ח סו"ס ער.
[306] מטה אפרים סי' תקצב סק"א.
[307] הלכות ומנהגי חב"ד ע' 22.
[308] ספר השיחות תש"ד ע' 25-6.
[309] הגרמ"ש אשכנזי ע"ה (שם), וזאת למרות המבואר בשו"ע אדה"ז סי' תרכא ס"ז שאומרו הש"ץ.
[310] לקוטי שיחות ח""ט ע' 386, ממטה אפרים סי' תריג סק"ח. וראה גם אלף-למטה סי' תריג סק"ט. שבח-המועדים ע' 50.
[311] שו"ע אדה"ז סי' תריג ס"ו.
[312] מטה אפרים סי' תרכא סקי"ז, כי אינו 'חיוב' ללוי, אלא רק מנהג.
[313] שו"ע אדה"ז סי' תרכב ס"א.
[314] ספר המנהגים ע' 59.
[315] ספר המנהגים ע' 59.
[316] אם לא עברו ארבע שעות מאז שפשטה – ראה ציצית הלכה למעשה ע' קעז לפי לקוטי שיחות ח"ד ע' 1363.
[317] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' רלג.
[318] שו"ע אדה"ז סי' תרכב ס"ד, לפי הלבוש והאבודרהם.
[319] המלך במסיבו ח"א ע' ע בשם כ"ק אדמו"ר הריי"צ.
[320] המלך במסיבו שם.
[321] שו"ע אדה"ז שם ס"ה.
[322] שו"ע אדה"ז סי' תרכג ס"ג.
[323] ספר המנהגים ע' 64.
[324] ספר המנהגים ע' 59.
[325] מטה אפרים סי' תרכג סק"א.
וכן על פי חסידות מבואר, שבתפילה זו במיוחד (שהיא התפילה החמישית ביום-הכיפורים) מתגלית הבחינה החמישית של הנשמה – בחינת 'יחידה', אותו חלק בנשמה שלעולם לא נפגם. ו'נעילה' פירושה, שנועלים את כל השערים, ונשארים רק ישראל והקב"ה לבדם (ראה ספר השיחות תש"נ ח"א ע' 90. תורת מנחם תשמ"ז ח"א ע' 74 .לקוטי שיחות ח"ד ע' 1154. ועוד.(
[326] ראה שו"ע אדה"ז סי' תרכג ס"ד. ספר המנהגים ע' 59.
[327] וראה ספר המנהגים שם, שאין אומרים אפילו עוד היום גדול. וע"ע אגרות קודש חי"ח ע' ע.
[328] שו"ע אדה"ז סי' תרכג ס"ח.
[329] ספר המנהגים ע' 59.
[330] אע"פ שמעיקר הדין מותר לתקוע כבר בבין השמשות (ראה שו"ע אדה"ז שם סי"א), הנהגה כזו עשויה להביא לידי מכשול, שכן יש מהמון העם שעלולים לנהוג כחול מיד אחר התקיעה – הלכות ומנהגי חב"ד ע' 55.
[331] ספר המנהגים ע' 59.
[332] ספר המנהגים ע' 59.
[333] גם הכהנים שנטלו ידיהם היום – ספר המנהגים ע' 59.
[334] הלכות ומנהגי חב"ד ע' 56. ולהעיר מנטעי גבריאל, הל' יום-הכיפורים, פס"ח הע' ה.
[335] ספר המנהגים ע' 59. וראה המלך במסיבו ח"ב ע' קפא.
[336] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' רמז.
[337] שו"ע אדה"ז סי' תרכד ס"ג.
[338] ראה שם סי' תרכד ס"ה-ח.
[339] שם ס"ה.
[340] המלך במסיבו ח"א ע' קיח.
[341] ראה שו"ע אדה"ז סי' רצו סי"ט.
ואשה שלא הבדילה, יכולה להבדיל גם בשביל אשה אחרת, כמשמעות דברי אדה"ז שם, שכתב שאיש לא יכול לצאת ידי חובה מאשה, משמע שאשה כן יכולה לצאת י"ח מאשה אחרת.
[342] ראה שו"ע אדה"ז סי' רצט ס"א.
[343] ספר המנהגים ע' 59. וראה עוד הלכות ומנהגי חב"ד ע' 57.
[344] לוח כולל חב"ד.
[345] ספר המנהגים שם.
[346] ספר השיחות תרצ"ז ע' 55. וראה שו"ע אדה"ז סי' תרכג סי"ב שצריך לפרסם שמוצאי יום-הכיפורים הוא יום טוב, "ולכן, יפקדו איש את רעהו בצאתו מבית הכנסת, כדרך שאומרים בשבת ויו"ט".
[347] לשמע-אוזן עמ' 145 בשם כ"ק אדמו"ר מהורש"ב. וראה אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' רנא.
[348] היום יום ח"ב. אבל שמים מלח על השלחן.
[349] רמ"א סי' תרכד ס"ה. שו"ע אדה"ז סי' תרכה ס"א.
[350] ספר המנהגים ע' 59. וראה גם ספר השיחות תש"נ ח"א ע' 41.
