להורדת המדריך המלא לחץ כאן
נמצאים בסגר? המדריך שיעשה לכם סדר!
מדריך הלכתי איכותי ומקיף עם הלכות ומנהגי חב"ד לראש השנה יוצא כעת עבורך מ'מוקד הלכה' שע"י בית דין רבני חב"ד.
בברכת שנה טובה ומתוקה!
א.
ערב ראש-השנה
נתינת צרכי החג
- עורכים מגבית ומחלקים צרכי החג לנזקקים לכך, עבור ראש-השנה וכל חגי תשרי[1].
סליחות
- אין אומרים את פזמון "זכור ברית" בסליחות דערב ראש-השנה[2].
- אומרים תחנון ("אשמנו", "ויאמר דוד אל גד"[3]) בסליחות, אף לאחר שהאיר היום[4].
- בפיוט "מרובים צרכי עמך", הנוסח הנכון: "ותיטיב לנו הכתיבה והחתימה"[5].
שחרית
- בתפילת שחרית, אין אומרים תחנון[6].
התרת נדרים
- עורכים התרת נדרים[7] לאחר תפלת שחרית[8].
- כ"ק אדמו"ר היה עורך התרת נדרים בעודו מעוטר בטלית ותפילין דרש"י[9].
- טוב לערוך התרת נדרים בפני עדה שלמה של עשרה[10] אנשים. ולכל-הפחות יש להתיר בפני שלשה[12].
- לא נהוג שהנשים עושות התרת נדרים[13].
- הקטנים אינם אומרים התרת נדרים, וגם לא קטן בן שתים-עשרה אף שנחשב ל"מופלא וסמוך לאיש"[14].
- נהוג שהמבקש להתיר נדרו, אומר את נוסח הבקשה בעמידה, והמתירים אומרים את נוסח ההתרה בישיבה[15].
- צריך להבין את נוסח ההתרה, ולכן מי שאינו מבין לשון-הקודש – יאמר בשפה שמבין[16].
- בנוסח התרת נדרים, תיבת "בכולהון" נמשך לפניו, היינו שאומר "לכן אני שואל ממעלתכם התרה בכולהון", ולא "בכולהון אני מתחרט"[17].
- כל אחד ממבקשי ההתרה, אומר את נוסח ההתרה בנפרד, ולא יאמרו כמה מבקשי התרה את הנוסח יחד, אך בשעת הדחק יכולים לעשות כן[18].
- התרת נדרים זו מועילה לנדרים שלא זוכרים אותם, אבל אין לסמוך על התרה זו עבור הנדרים שזוכרם[19], וכן הנהגה טובה שנהג בה ג' פעמים ולא התנה שיהיה בלי נדר[20], והרוצה להתירם – יש לו לפורטם בפני בית-דין שלפחות אחד מהם יודע הלכות נדרים, שיתירו את נדרו[21]. ואם נסתפק במהות הנדר ואפשרות התרתו, יש לו להיוועץ ברב מורה-הוראה.
- גם נוסח מסירת המודעה על הנדרים העתידים לבוא – נכתב בשו"ע[22] שסומכים על זה רק בצורך גדול, ולא לגבי נדרים שזוכרם או הנהגה טובה שנהג בה ג' פעמים, כנ"ל, או נדרים שנודרם למרות שעשה התרת-נדרים ובכל זאת נדר.
הקזת דם
- אין מקיזין דם בערב ראש-השנה, כבכל ערב יום-טוב. ולכן יש להימנע מתרומת דם לצורך אדם אחר (אלא במקום הצלת נפשות), אבל בדיקת דם – מותר[24], ויש המחמירים שלא לערוך אף בדיקת דם, אם היא סובלת דיחוי[25].
כתיבת פ"נ
- נוהגים לכתוב פ"נ עבורו ועבור בני ביתו, לבקשת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה[26].
- הנמצאים בקירוב מקום – נוהגים להשתטח על הציון הק'[27].
תקיעת שופר
חישוב מעשרות
- חישוב מאזן ההוצאות וההכנסות של אדם לצורך הפרשת מעשרות צריך להיות מידי תקופה, ולפחות פעם בשנה, כאשר הזמן הראוי לכך הוא בערב ראש-השנה, וביום זה על האדם לוודא את חשבון מעשרות הכספים שלו ולהפריש לצדקה בהתאם[30].
שנים מקרא ואחד תרגום
- כאשר חל ראש-השנה בשבת, אין קוראים שנים מקרא ואחד תרגום בערב שבת[31].
ב.
ההכנות לחג
הכנת הגוף
- מכבסים את הבגדים, מסתפרים[32], נוטלים את הציפורניים, רוחצים בחמין וחופפים את הראש[33] וטובלים ב'מקוה טהרה' לכבוד החג[34].
- לובשים בגדי יום-טוב נאים וחשובים, להראות שאנו בטוחים בחסדו יתברך שיוציא לאור משפטנו[35].
- אין לובשים 'קיטל', גם לא הש"ץ ובעל-התוקע, רק ביום הכיפורים[36].
הכנות לסעודה
- נוהגים שלא לאכול מאכלים מרים, וכן נמנעים מלאכול מאכלים חמוצים בסעודת ראש-השנה[37].
- כמו-כן אין לערב חומץ במאכלים[38].
- אין נמנעים מלאכול מאכלים חריפים[39].
- אין אוכלים אגוזים, משום שמרבים כיחה וניעה, ומסיחים דעת האדם בתפילה[40], ובהתאם לזה נוהגים שלא לאכול גם שקדים ובוטנים[41].
- יש להכין תפוח, דבש, רימון, דגים, וראש איל [או ראש אחר], וכן פרי חדש (עבור ליל השני של החג), כדלהלן פ"ו. ויש שנהגו להכין חלות עגולות[42].
קבלת הידור נוסף
- "בכל ראש-השנה צריך כל אחד לקבל על עצמו זהירות יתירה במצוות-עשה, וזהירות בסייג של לא-תעשה וזהירות יתירה בהנהגה טובה"[43]. וכ"ק אדמו"ר הרש"ב נהג לקבל על עצמו הידור זה לפני ראש-השנה[44].
לימוד פירוש המילות
- על המתפלל להבין את פירוש המילים שבתפילת כל מועד, ולכן צריך ללמוד ולהסדיר תחילה את פירוש המילות, ובפרט הפיוטים, שחמור פירושם[45].
- בהתאם לזה, הוראת רבותינו נשיאינו הק', שהיורד לפני התיבה [עכ"פ], בפרט בימים-הנוראים, ילמד את פירוש המילות של התפילות והפיוטים, לכל-הפחות כפשוטם, ויש להקפיד על כך ולחזור ולשנן זאת מידי שנה בשנה[46].
לימוד דיני התקיעות
- על התוקע וה'מקריא' לחזור היטב על דיני התקיעות, כדלהלן פ"ט ס"ה וסכ"ה.
נתינת צדקה
- הנותנים צדקה בכל יום, יתנו היום גם עבור שני ימי ראש-השנה[47].
תפילת מנחה
- החל משעה קודם תפילת מנחה (עד תפילת ערבית במוצאי ראש-השנה), יש לשקוד באמירת תהלים לילה ויום, להיזהר מדיבור חול עד קצה האחרון, למעט בשינה ולהרבות בתפילה ובתחנונים מקרב ולב עמוק, ובכל רגע פנוי לומר תהלים[48].
- עבודת הימים-הנוראים מתחילה למעשה כבר בתפילת מנחה בערב ראש-השנה, שהיא התפילה האחרונה של השנה שעברה, ורבותינו נשיאינו נהגו להתפלל תפילה זו באריכות גדולה[49].
- כאשר ראש-השנה חל בשבת, נוהגים לומר קודם תפילת מנחה "הודו" ו"פתח אליהו", כבכל ערב שבת[50].
הדלקת נרות
- זמן הדלקת הנרות – בזמן הנקוב בלוחות, כמו בכל ערב שבת[51]. כשחל ראש-השנה בשבת – יש להיזהר ולהקפיד שלא להדליק לאחר זמן זה. אך בראש-השנה שחל בחול, מי שלא הדליקה בזמן הנקוב בלוחות – תדליק בלילה, קודם הסעודה. במקרה זה, האשה מדליקה את הנרות מאש הדולקת לפני החג, כדלהלן[52].
- מדליקים את הנרות ואח"כ מברכים, כמו בערב שבת[53]. וכן אין מכבים את הגפרור, אלא מניחים אותו שיכבה מעצמו, כמו בערב שבת[54].
- כיון שאין מוציאין אש חדשה ביום-טוב[55]. לכן, בערב החג יש לדאוג להשאיר אש דולקת [אפשר גם אש מהגז], בכדי שיוכלו להעביר אש-מאש להדלקת הנרות בליל ב' דראש-השנה.
- המשתמשים בנרונים שבכוסיות זכוכית, כדי שלא להיכנס לחשש מוקצה בהחלפתם לצורך הדלקת הנרות בליל ב' דראש-השנה, מומלץ שיכינו עבור היום השני של החג נרונים חדשים נפרדים חד-פעמיים. וראה עוד להלן בליל ב' דראש-השנה.
- כן המשתמשים בשעון שבת, מקרר עם התקן שבת וכדו', יזכרו לכוונם עבור שני ימי החג.
- בהדלקת-נרות מברכים שתי ברכות: "להדליק נר של יום הזכרון" וברכת "שהחיינו"[56].
- כשראש-השנה חל בשבת, מברכים "להדליק נר של שבת ושל יום הזיכרון"[57].
- אם שכחה לברך "שהחיינו" – תכוון לצאת ידי חובת ברכה זו בקידוש[58].
- איש המדליק, יברך "שהחיינו" רק בקידוש[59]. ואם טעה ובירך "שהחיינו" בהדלקת נרות – אינו מברך שוב בקידוש[60]. אשה המקדשת לעצמה ובירכה "שהחיינו" בהדלקת-נרות – לא תברך שנית בקידוש.
ג.
הנהגות היום המיוחדות
קבלת עול מלכות שמים
- עיקר עבודת ראש-השנה הוא בקבלת עול מלכות שמים, לכן עבודת היום צריכה להיות באופן של עבודה פשוטה – באמירת תהלים כל הזמן, ובמיעוט שינה בשני לילות ראש-השנה ככל האפשר[61].
אמירת תהילים וזהירות מדיבורי חול
- יש לשקוד באמירת תהלים לילה ויום, להיזהר מדיבור חול עד קצה האחרון, ולהרבות בתפילה ובתחנונים מקרב ולב עמוק, ובכל רגע פנוי לומר תהלים.
הימנעות מעישון
- גם המעשנים ביום-טוב נמנעים מלעשן בראש-השנה (גם בצינעא), ועליהם להשפיע גם על מכיריהם בזה[63].
ד.
תפלת ערבית דליל א' דראש-השנה
הכנות לתפילה
- קודם התפילה אומרים תהילים[64].
- לפני כל תפילה בראש-השנה נוהגים לנגן את הניגון "אבינו מלכנו" (מלבד כשחל בשבת).
ש"ץ אבל
- ש"ץ קבוע, יכול להמשיך בתפקידו גם כשהוא בשנת אבלות רח"ל[66].
עבודת התפילה
- תפילת ערבית של ליל ראש-השנה, היא התפילה הראשונה וממילא גם ה'ראש' לכל תפילות השנה, וידוע גודל הפלאת עבודתם של רבותינו נשיאינו הק' בתפילה זו, שהיתה באריכות גדולה ובכוונה עצומה ובנעימה קדושה[67], וכתב כ"ק אדמו"ר, כי "מעין זה ושמץ מינהו צריך להיות גם אצל כל אחד ואחד מהחסידים"[68].
- באשר לכוונה בתפילה זו, כתב כ"ק אדמו"ר הריי"צ[69] ש"צריכה להיות החרטה מעומקא דליבא על העבר, ויעורר רחמים רבים על נפשו בתחנונים ובכיה מעומקא דליבא ופנימיות כוחות נפשו, שמתחנן על נפשו כי יקבלוהו לעבד".
הוספות בתפילה
- החל מתפילה זו, ישנם מספר שינויים והוספות בנוסח תפילת שמונה-עשרה, כדלהלן: את ברכת "הא-ל הקדוש" מסיימים ב"המלך הקדוש". בברכת "מלך אוהב צדקה ומשפט" [בחול] חותמים "המלך המשפט"[70].
כן מוסיפים לפי תקנת הגאונים: בברכת אבות – "זכרנו לחיים" וכו', בברכת מחיה המתים – "מי כמוך" וכו', בברכת מודים – "וכתוב" וכו', בברכת שים שלום – "ובספר חיים" וכו'. כן באמירת "עושה שלום" בתפילות ובקדישים, משנים ל"עושה השלום"[71].
- בתפלות ראש השנה ויום הכיפורים מוסיפים בברכת "המלך הקדוש" – "לדור ודור" וכו'.
- אין כופלין "לעילא" בנוסח הקדיש, מלבד בתפילת נעילה ביום הכיפורים[72].
דיני השוכח והטועה, יתבארו להלן פ"ה.
"לדוד מזמור"
- בסיום תפילת ערבית, קודם קדיש תתקבל[73], אומרים המזמור[74] "לדוד מזמור, לה' הארץ ומלואה" וגו'. למנהגנו, אין פותחים את הארון לאמירתו, וכן אין אומרים אותו פסוק בפסוק חזן וקהל, אלא הש"ץ מתחיל אמירת הפסוק הראשון בקול, וכן מסיים בקול את הפסוקים האחרונים: "שאו שערים ראשיכם" וגו'[75].
- מובא בשם כ"ק אדמו"ר הרש"ב, שהכוונה באמירת מזמור זה בליל ראש-השנה היא כלי להשפעות גשמיות על כל השנה[76].
ראש-השנה שחל בשבת
- כאשר ראש-השנה חל בשבת, מתחילים קבלת-שבת ב"מזמור לדוד", "אנא בכח", "לכה דודי" וב"בואי בשלום" אומרים "גם ברינה ובצהלה" (כבכל שבת)[77], "מזמור שיר", "ה' מלך", קדיש-יתום[78].
- בתפלת שמונה-עשרה אומרים כל ההוספות השייכות לשבת, וכן אומרים "מקרא קודש הזה, יום זכרון תרועה"[79].
- לאחר שמונה-עשרה אומרים: "ויכולו", ברכת "מעין שבע" (ואומרים בה "המלך הקדוש"), "לדוד מזמור", קדיש-תתקבל, "מזמור לדוד", חצי-קדיש, "ברכו", "עלינו לשבח"[80].
ברכת "לשנה טובה תכתב ותחתם"
- לאחר תפילת ערבית, מאחלים איש לרעהו: "לשנה טובה תכתב ותחתם", ואומרים זאת בלשון יחיד[81].
- כמו-כן מברכת אשה לרעותה [וכן בעל לאשתו] בלשון נקבה: "לשנה טובה תכתבי ותחתמי"[82].
ה.
השוכח והטועה בתפלות הימים הנוראים
"המלך הקדוש"
- טעה ואמר "הא-ל הקדוש" או שנסתפק אם אם נזכר תוך כדי דיבור וחזר ואמר "המלך הקדוש" – יצא, ואם נזכר לאחר כדי דיבור או שהתחיל ברכה שלאחריה – חוזר לראש התפילה[83].
- אמר רק "הא-ל" ולא אמר "הקדוש" אפילו שהה יותר מכדי דיבור – מסיים ואומר "המלך הקדוש" ואינו חוזר[84].
- אם יודע שאמר "ובכן תן פחדך" אך מסופק אם חתם "המלך הקדוש" – אין צריך לחזור[85]. אבל אם גם מסופק אם אמר "ובכן תן פחדך" – חוזר
אולם בעשרת-ימי-תשובה, אם נסתפק לאחר התפילה אם אמר "הא-ל הקדוש" או "המלך הקדוש" – חוזר לראש התפילה[87].
- שליח-ציבור שטעה וחתם "הא-ל הקדוש" – חוזר לראש התפילה וחוזר לומר גם את הקדושה[88].
- בשבת שובה וכן בראש-השנה ויום-הכיפורים שחלו להיות בשבת, אומר השליח-ציבור בברכה 'מעין שבע' שבליל שבת "המלך הקדוש", ואם שכח ואמר "הא-ל הקדוש", אם לא חתם עדיין את הברכה – חוזר ל"המלך הקדוש" וממשיך משם כסדר, אבל אם כבר חתם את הברכה – אינו חוזר[89].
שאר הוספות
- שכח "זכרנו", "מי כמוך", "וכתוב", "ובספר" – אם נזכר קודם שהזכיר את "השם" שבחתימת אותה ברכה – אומרם במקום שנזכר, אבל אם נזכר לאחר שהזכיר את "השם" שבחתימת הברכה – אינו חוזר[90].
- שכח לומר בראש-השנה וביום-הכיפורים "לדור ודור . . ובכן תן פחדך וכו'", אם עדיין לא אמר "השם" של "המלך הקדוש" – חוזר ואומרו. ואם כבר אמר "השם", דהיינו שאמר "…וקדושים בכל יום יהללוך סלה, ברוך אתה ה'" – יחתום "המלך הקדוש", וממשיך "אתה בחרתנו"[91].
ו.
סעודת ליל יום א' דראש השנה
הכנות לסעודה
- בדבר הכנת המאכלים לסעודת החג ומה שנמנעים מלאכול בו – ראה לעיל פ"ב. וש"נ.
קידוש ליל ראש-השנה
- סדר הקידוש הוא: ברכת "בורא פרי הגפן", ברכת "מקדש ישראל ויום הזיכרון" וברכת "שהחיינו"[92].
- כשראש-השנה חל בשבת, אומרים תחילה "שלום עליכם", "אשת חיל", "מזמור לדוד" ו"דא היא סעודתא" בלחש, ומתחיל הקידוש ב"יום השישי" וברכת הקידוש היא דראש-השנה עם ההוספות לשבת[93].
- אם הרימון [שאוכלים במהלך הסעודה, כדלהלן] הוא פרי חדש עבורו – יכול להניחו לפניו בשעת הקידוש, ולכוון בברכת "שהחיינו" בקידוש שרוצה לפטור בזה גם ברכת "שהחיינו" שעל הרימון[94].
אולם אם לא כיוון להוציא אותו בברכת "שהחיינו" שבקידוש, אף שהיה לפניו בשעת הקידוש – מברך עליו "שהחיינו" בנפרד.
- מי שבירך "שהחיינו" בשעת הדלקת הנרות – אינו מברך שוב בקידוש[95].
- אכן, הנשים שכבר בירכו "שהחיינו" בשעת הדלקת הנרות, עונות אמן על ברכה זו בקידוש, ואין בזה משום הפסק[96].
בשמחה וביראה
- "מצוה לאכול ולשתות ולשמוח[97] בראש-השנה"[98], ו"נוהגין לאכול בשר שמן ולשתות דבש וכל מיני מתיקה, כדי שתהא השנה הזאת מתוקה ושמינה, וכן כתוב בעזרא[99]: 'אכלו משמנים ושתו ממתקים'"[100]. ומנהג ישראל להרבות בסעודה ובאכילת בשר לכבוד החג, מפני שבתחילת השנה סימן יפה הוא להם להרבות בסעודה[101].
- "אמנם לא יאכלו כל שבעם[102], למען לא יקילו ראשם ותהיה יראת ה' על פניהם"[103].
- כ"ק אדמו"ר הריי"צ לא נהג לומר 'לחיים' בסעודות ראש-השנה, וכן לא הניח לשיר ניגון בסעודות ראש-השנה, גם לא ביום השני[104]. וכן נהג כ"ק אדמו"ר בסעודות בבית כ"ק אדמו"ר הריי"צ, אך בהתוועדויות נהג לומר 'לחיים' ואף הורה לנגן בהן[105].
טבילת "המוציא" בדבש
- בכל סעודות ראש-השנה טובלים פרוסת "המוציא" (ג' פעמים[106]) בדבש[107], אך גם מניחים מלח על השולחן[108].
- כ"ק אדמו"ר נהג לטבול פרוסה נוספת במלח ג' פעמים[109].
אכילת תפוח בדבש
- בליל א' דראש-השנה נוהגים לאכול תפוח מתוק בדבש בתחילת הסעודה[110].
- אוכלים אותו בתחילת הסעודה, לאחר ברכת "המוציא"[111] ואכילת לפחות כזית פת[112].
- תחילה מברך "בורא פרי העץ" ואחר-כך יאמר, קודם שיאכל: "יהי רצון מלפניך, שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה"[113].
- בעת ברכת "בורא פרי העץ" שעל התפוח יהיה לפניו הרימון כדי שיוכל לכוון לפוטרו בברכת "בורא פרי העץ"[114], אך גם אם אינו לפניו – יכוון בדעתו לפוטרו[115].
- כמו-כן יש לכוון בברכת "בורא פרי העץ" על התפוח לפטור את הפירות שמגישים כקינוח בסוף הסעודה
גם אם יש על השולחן תמרים או רימונים, שהם משבעת המינים, מברכים ברכת "בורא פרי העץ" על התפוח דוקא
- כ"ק אדמו"ר נהג ליטול את התפוח בימינו כשהוא שלם בקליפתו[119], לאחר מכן היה חותכו לכמה חלקים וחלק אחד היה טובל ג' פעמים בדבש, ורק לאחר מכן היה מברך עליו "בורא פרי העץ"[120].
מאכלים נוספים
- נוהגים לאכול רימון בליל א' דראש-השנה, כדי שירבו זכויותינו כרימון[121].
- טוב יותר להביא את הרימון לשולחן כשהוא שלם[122].
- נוהגים לאכול דגים בראש-השנה, כדי שנפרה ונרבה כדגים[123].
- כמו-כן בליל א' דראש-השנה אוכלים ראש איל, זכר לאילו של יצחק, או ראש כבש, ואם אין לו – אוכל ראש של דג, שנהיה לראש ולא לזנב[124].
- אין אומרים "יהי רצון" באכילת הרימון והדגים והראש, כי-אם באכילת התפוח בלבד[125].
ברכת-המזון
- בברכת-המזון מוסיפים [בראש השנה שחל בשבת: "רצה", וכן] "יעלה ויבוא" ומזכירים בו יום-טוב וראש-השנה, [בראש השנה שחל בשבת: "הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו שבת"], "הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו טוב"[126], "הרחמן הוא יחדש" וכו'[127], אך "עושה שלום" אומרים כבכל השנה, ולא "עושה השלום" כבתפילות ובקדישים[128].
- שכח "יעלה ויבוא" בלילה, ונזכר לאחר שכבר התחיל תיבת "ברוך" של ברכת הטוב והמטיב – חוזר לראש. אבל ביום – אינו חוזר[129].
- אם נזכר לאחר סיום ברכת "ובנה ירושלים" ולפני התחלת תיבת ״ברוך״ – אומר ״ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לזכרון, את יום הזכרון הזה, ברוך אתה ה' מקדש ישראל ויום הזכרון״[130].
- כשראש השנה שחל בשבת, שצריך להוסיף הן "רצה" והן "יעלה ויבוא", באם שכח לומר "יעלה ויבוא" – דינו כנ"ל בסעיפים הקודמים, ואם שכח לומר גם "רצה" ונזכר לפני שהתחיל תיבת "ברוך" של ברכת הטוב והמטיב – כוללן יחד ואומר ״ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שנתן שבתות למנוחה וכו' וימים טובים לזכרון, את יום הזכרון הזה, ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל ויום הזכרון״[131]. ואם נזכר לאחר שהתחיל ברכת הטוב והמטיב חוזר לראש.
אם שכח רק אחת מהן – אינו כולל את השניה בנוסח הברכה, אבל כשצריך לחזור לראש – תמיד צריך לומר הן "רצה" והן "יעלה ויבוא"[132].
ז.
תפלת שחרית
משכימים לקום
- בראש-השנה משכימים לקום[133].
אכילה קודם תקיעת שופר
- אין אוכלים קודם תקיעת שופר[134] [אך כשחל יום א' דראש-השנה בשבת ולא תוקעים בשופר, מותר לאכול קודם התפלה, כבכל שבת].
- ראוי גם שלא לשתות קודם התקיעות[135].
- מי שחלש, ואין דעתו מיושבת עד שיטעם וישתה – יכול להקל בזה[136]. [ובשנה זו, בשל החשש מהנגיף, יש להקל בזה יותר, בפרט לאלו שעלולים להיחלש כתוצאה מאי אכילה ושתייה].
- נשים, אף ששומעות שופר ומברכות על כך[137], היות שמעיקר הדין אינן מחויבות בשופר, לכן נהגו להקל להן לטעום לפני התפילה[138].
- קטנים שהגיעו לגיל חינוך, אף שמחויבים בתקיעת שופר מדין חינוך[139], אין צריכים למנוע אותם מאכילה לפני תקיעת שופר.
תפילת שחרית
'המלך'
- לאמירת "המלך", ניגש שליח-ציבור אחר, והוא ה'בעל שחרית'[140].
"שיר המעלות"
חזרת הש"ץ
- מיד כאשר מתחילה חזרת הש"ץ, יכולים הקהל לחזור את הג' פסיעות למקומם[143].
- למנהגנו, אין אומרים הקהל בחזרת הש"ץ את הקטעים "זכרנו" ו"מי כמוך", אך אומרים "וכתוב לחיים טובים" ו"ובספר חיים", ותחילה אומרם הציבור בקול, ולאחר מכן אומרם הש"ץ[144].
- כשראש-השנה חל בשבת, בתפילת 'יוצר' משמיטים את כל הפיוטים המזכירים על תקיעת-שופר, כפי המצוין במחזור.
"אבינו מלכנו"
- כשראש-השנה חל בשבת, אין אומרים "אבינו מלכנו" בכל התפילות בשבת.
ט.
קריאת-התורה
פתיחת הארון
- בראש-השנה ויום-הכיפורים (בשחרית) אומרים קודם "בריך שמיה" ג' פעמים י"ג מדות[145] – גם כשחלים בשבת[146]. וכן תפלת "רבונו של עולם" והפסוקים "יהיו לרצון" וגו' "ואני תפלתי" וגו'[147].
- אמירת י"ג מדות פותחת במילים "ה' ה'" ולא כהנוהגים להתחיל מ"ויעבור ה'" וגו'[148]. ואומרים אותה החזן והקהל יחדיו[149].
- בתפילת "רבונו של עולם" בראש-השנה אין אומרים "ומחול על כל עוונותי . . מחילה בחסד . . ומפשעי"[150].
"מי שברך"
- נוסח "מי שברך" לעולה לתורה, כפי שהובא בסידור 'תורה אור'[151]: "מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב, הוא יברך את (פלוני בן פלוני) בעבור שעלה לתורה לכבוד המקום, לכבוד התורה (לשבת: ולכבוד השבת[152]), ולכבוד יום הדין, בשכר זה הקב"ה[153] ישמרהו ויצילהו מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה, ויכתבהו ויחתמהו לחיים טובים בזה יום הדין[154])[155] וישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו עם כל ישראל אחיו ונאמר אמן".
העולים לתורה
- נוהגים להעלות לתורה את ה'בעל תוקע'[156].
- כמו-כן נוהגים להעלות לתורה את שליח-הציבור המתפלל מוסף [ביום שמתפלל][157].
נגינת הטעמים והברכות
- בקריאת-התורה של שחרית בימים-הנוראים מנגנים את טעמי הקריאה בניגון המיוחד לימים אלו.
כיום נהוג כן רק בקריאת-התורה, אך במפטיר קוראים בטעמים הרגילים[158].
- כן הזמנת העולים נאמרת בנעימה המיוחדת לימים-נוראים כעין קריאת-התורה[159].
- יש נוהגים בימים-הנוראים לומר את ברכת-התורה בנעימת הקריאה בתורה בימים אלו[160], אולם כ"ק אדמו"ר בעלייתו לתורה בימים הנוראים בירך את ברכת-התורה בנעימה של כל השנה[161].
הגבהה וגלילה
- לאחר קריאת התורה בספר-תורה הראשון, מניחים לידו על הבימה את הספר-תורה השני[162], אומרים חצי קדיש, ומגביהים את ספר-התורה הראשון. קוראים בספר-התורה השני ומגביהים וגוללים אותו כרגיל[163].
ט.
תקיעת שופר
ראש-השנה שחל בשבת
- כשחל יום א' דראש-השנה בשבת – אין תוקעים בו בשופר, אלא ביום ב' דראש-השנה בלבד. ולכך, אין לטלטל השופר בשבת זו אלא לצורך גופו או מקומו, כדין כלי שמלאכתו לאיסור, ואין ליתנו לקטנים להתלמד בו.
השופר
- יש לוודא את כשרותו של השופר מבעוד מועד, ובאם נמצא נקב או סדק בשופר – יש להראותו לרב מורה-הוראה, כיון שלעתים הדבר פוסל את השופר.
התוקע
- צריך לבחור תוקע שהוא חסיד וירא שמים הגון, ובלבד שיהא מרוצה לקהל, ללא מחלוקת בדבר[164].
הבאת הקטנים
- מנהג ישראל להביא את הילדים, ואפילו הקטנים ביותר, לשמיעת תקיעת שופר בבית הכנסת[165].
הכנות התוקע
- על התוקע ללמוד מבעוד מועד את הלכות תקיעת שופר ולהיות בקי בהם, כדי שיוכל לתקוע כראוי ולהוציא את הרבים ידי חובתם. וכן, על-מנת שידע כיצד לנהוג במקרה של טעות בתקיעות[166].
- כ"ק אדמו"ר הריי"צ ציווה ל'בעל התקיעה' ללמוד בימי ראש-השנה את המאמר "להבין ענין תקיעת שופר" הנדפס בסידור עם דא"ח (רמד, ג)[167]. וכן ראוי לנהוג לכל מי שתוקע לרבים להוציאן ידי חובתן[168].
- רבותינו נשיאינו היו מכינים עצמם לתקיעות בניגון[169].
מקום התקיעות
- את התקיעות הראשונות ("תקיעות דמיושב") נוהגים לתקוע על בימת קריאת-התורה[170].
ההכנות לתקיעות
- כתב כ"ק אדמו"ר הזקן בסידורו לפני התקיעות[171]: "יכין עצמו לתקוע בשופר", וביאר כ"ק אדמו"ר שמדובר בהכנה כללית לעבודת ה' שבמשך כל השנה, ושהכנה זו שייכת לכל אחד ואחד לפום שיעורא דיליה[172].
- לפני התקיעות אומרים כולם, הן התוקע והן הציבור, ז' פעמים את מזמור "למנצח לבני קורח מזמור" (תהלים פרק מז)[173].
- לאחר מכן אומר התוקע בניגון מיוחד[174] את הפסוקים "מן המצר" וגו', פסוקי "קר"ע שט"ן" ו"עלה אלוקים בתרועה" וגו', והקהל חוזר אחריו פסוק בפסוק[175].
- בפסוק "טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי" – נהג כ"ק אדמו"ר לומר "האמנתי" במ"ם פתוחה[176].
- לאחר מכן אומר התוקע וכן הציבור את ה"יהי רצון" הנדפס במחזורים – בלחש[177].
- בשעת התקיעות צריך התוקע לעמוד[178], ונוהגים שגם כל הציבור עומדים.
כוונה לצאת ידי חובה
- על התוקע וכן על השומעים לכוון לצאת ידי חובת מצות שופר.
ולכן, יש לתוקע להתכוון להוציא את השומעים ידי חובתן, וכן על השומע להתכוון לצאת ידי חובה, ואם אחד מהם לא כיוון – לא יצא השומע ידי חובתו[179].
- כוונת התוקע לא צריכה להיות מיוחדת למי שרוצה להוציאו ידי חובה, אלא מספיקה כוונה כללית שמתכוון להוציא ידי חובה את כל מי שישמענו[180], אמנם צריך התוקע להתכוון לכך בפירוש[181].
הברכות
- התוקע מברך "לשמוע קול שופר" ו"שהחיינו".
- בשעת הברכות נוהגים לכסות את השופר במפה עד לסיומן[182].
- כיון שיוצאים ידי חובה בברכות התוקע, לא יענו השומעים "ברוך הוא וברוך שמו"[183].
- התוקע צריך לתקוע בעמידה, ויזהר שלא להישען על הבימה וכיו"ב בשעת התקיעות, אך אם תקע אפילו מיושב – אינו צריך לחזור ולתקוע מעומד[184].
- בין הברכות לתקיעות – אסור להפסיק בדיבור, הן לתוקע והן לציבור היוצאים ידי חובתו ממנו, גם לא מענייני התפילות ואפילו לא מענייני התקיעות, ואם הפסיק בדיבור, אלא שאם ההפסק היה מענייני התקיעות – אין צריך לחזור ולברך, ואם הוא בענין אחר (כולל לצורך התפלה) – צריך לחזור ולברך[185].
- משעת הברכות ועד לאחר סיום "תקיעות דמעומד" – אין לתוקע ולציבור היוצאים ידי חובתם ממנו להפסיק בדיבור, מלבד עניינים הקשורים לתקיעות או לתפילה, אך אם עבר אחד מהם והפסיק בדיבור – אינו צריך לחזור ולברך[186]. אכן, ניתן להפסיק ולברך "אשר יצר"[187].
המקריא
- נוהגים שליד התוקע עומד 'מקריא', המקריא לפניו את התקיעות כשהוא מורה באצבעו בסידור ואינו מקריא בדיבור[188].
- במידה ולא תקע התוקע כפי הדין – מחזירו ה'מקריא' למקום שצריך לחזור לפי ההלכה, ולכן ה'מקריא' צריך לידע היטב דיני התקיעות.
- כן יש לו להקפיד, שבמקום שהתוקע תקע באופן לא נכון וצריכים להחזירו רק ל'שברים' או ל'תרועה' ולא ל'תקיעה' שבתחילת הסדר – אין להחזירו יותר מכך, כיון שאין לתקוע ביום-טוב תקיעות לחינם.
- נוהגים שה'מקריא' הוא הש"ץ דשחרית (ובתנאי שבקי הוא בהלכות התקיעות. וראה בהערה)[189].
מספר התקיעות
- מנין התקיעות שאדם חייב לשמוע בראש-השנה הוא שלושים תקיעות, כסדר תשר"ת תש"ת תר"ת ג' פעמים[190].
- מעבר לכך, תוקעים בציבור גם בתפילת מוסף, הן בתפילת לחש והן בחזרת הש"ץ (כדלהלן), וכן בסיום התפילה (בתוך 'קדיש תתקבל'[191]), סך-הכל מאה קולות.
ונהגו לתקוע לאחר תפילת מוסף שלושים קולות נוספים, כך שבסך-הכל תוקעים מאה ושלושים קולות[192].
- המתפלל ביחיד, יתקע לעצמו את השלושים תקיעות המחויבות לפני מוסף, כמו בציבור[193]. התקיעות שבתפילת מוסף אינו יכול לתקוע כמו בציבור[194], אך יכול לאחר מכן לתקוע לעצמו ולהשלים למאה קולות, שכן יש ענין לשמוע מאה קולות ביום זה, כמובא בראשונים[195], ואין בדבר חילוק בין יחיד לרבים, ולכן יחיד החפץ לשמוע מאה קולות גם ללא מנין, יש בזה מעלה ואין בזה איסור כלל[196].
- למרות שאין לתקוע תקיעות לחינם, "מותר לומר לקטן שיתקע בכדי שיתלמד, בין שהגיע לחינוך ובין שלא הגיע לחינוך, ומותר לו לתקוע כל היום . . לפי שמצוה על הגדולים ללמד את הקטנים ולחנכם במצוות"[197].
התקיעות
- יש להפסיק בנשימה בין כל תקיעה ותקיעה, מלבד כשתוקעים תשר"ת [בסדר "תקיעות דמיושב"], שאז אין להפסיק בנשימה בין 'שברים' ו'תרועה', ויש לעשותן בנשימה אחת[198].
- כאמור, בסדר תשר"ת שב"תקיעות דמיושב", צריך לתקוע את ה'שברים' ואת ה'תרועה' בנשימה אחת, אך צריך לעשות הפסק משהו ביניהן.
אם לא תקע אותן בנשימה אחת – חוזר לתחילת סדר תשר"ת זה (ולא לסדר תשר"ת הראשון), אך בשעת הדחק, אם לא חזר ותקע שנית – יצא ידי חובה
אולם בסדר תשר"ת שב"תקיעות דמעומד", שבתפלת מוסף, צריך לעשות הפסק נשימה בין ה'שברים' וה'תרועה'[200].
- אורך התקיעות:
במשנה[201] מבואר, ששיעור תקיעה האמור בתורה הינו כשיעור תרועה, ושיעור תרועה הינו כג' יבבות, ונחלקו הראשונים כמה הוא שיעור ג' יבבות, ולשיעור זה גם השפעה על שיעור 'שברים' ועל שיעור 'תקיעה', כדלהלן:
לשיטת רש"י וסייעתו – "ג' יבבות" פירושו ג' קולות קצרים [להלן "טרומיטין"], ולפ"ז שיעור השבר ארוך יותר, והוא בערך כמו שתי תרועות. אך לשיטת ריב"א – כל יבבא הינה שלש קולות קצרים, ונמצא ש"ג' יבבות" פירושו ט' קולות קצרים, ושיעור שברים ג"כ כט' קולות קצרים.
מכיון ששיעור התקיעה צריך להיות כשיעור התרועה של אותה בבא – נמצא מהאמור חילוק גם בנוגע לתקיעה, שבסדר תשר"ת צריכה להיות באורך שברים ותרועה ובסדר תש"ת ותר"ת באורך של שברים או תרועה.
- למעשה, מחמירים לתקוע כשיטת הריב"א. ולכן: תוקעים תשע קולות ב"תרועה", מאריכים בשברים כשיעור שבשלושתם יחד יהיה כשיעור תשע טרומיטין [כ2.5 שניות], ומאריכים בתקיעה כשיעור התרועה של אותה הבבא. דהיינו: בתשר"ת קרוב ל-5 שניות, ובתש"ת ותר"ת כ2.5 שניות[202], ולהלן יתבאר מנהג חב"ד באופן תקיעת ה'שברים' וה'תרועה'.
- יצוין, כי מנהג רבותינו נשיאנו להוסיף בתקיעה האחרונה שבכל בבא כשיעור הקולות שלפניה, כגון: בתשר"ת, התקיעה האחרונה שבבבא כאורך התקיעה והשברים והתרועה שלפניה יחד. בתש"ת התקיעה האחרונה שבבבא כאורך התקיעה והשברים שלפניה יחד, וכן בתר"ת[203]. אמנם אין זה מעכב כלל, ובאם נפסק קולו לאחר השיעור הנצרך ע"פ הלכה – א"צ לחזור על התקיעה.
- ה'שברים' למנהגנו הם שלשה קולות ומחצה[204], כאשר כל קול צריך להיות באורך של ג' טרומיטין, ולאחר ג' קולות של ג' טרומיטין מוסיפים עוד קול אחד קצר[205].
- באופן תקיעת ג' הטרומיטין ישנן דעות שונות, האופן הא': טו או טו, טו או טו, טו או טו, טווו. האופן הב': או או טו, או או טו, או או טו, טווו[206].
- ה'תרועה' מעיקר הדין היא ט' טרומיטין, אך נוהגים להאריך בטרומיטין[207].
- אין להפסיק בנשימה בין קולות השברים או התרועה, ואם הפסיק – חוזר[208], פעמים חוזר לשברים או לתרועה עצמם ופעמים לתקיעה שבתחילת השורה, כדלהלן סמ"ג.
- טוב לתקוע בצד ימין, אם אפשר לתקוע כך. וכן יטה השופר כלפי מעלה ולא יטנו לצדדים[209].
טעות בתקיעות
- התוקע צריך לדעתבאיזו תקיעה הוא אוחז, שלולא זאת יכול הוא לפסול את התקיעה. לדוגמא: אם בעת שתקע תקיעה אחרונה של סדר תשר"ת חשב שהוא כבר בתקיעה הראשונה של סדר תש"ת, אף ששם לב לכך לאחר התקיעה, ותקע שוב תקיעה לתש"ת – לא יצא ידי חובת תשר"ת[210].
מאידך, אם התבלבל בין התקיעות שבתוך הסדר, כגון שתקע תקיעה אחרונה של בבא הראשונה דתשר"ת וחשב שהיא התקיעה דבבא השניה – יצא ידי חובה[211].
- במקום שצריך לתקוע בהפסק נשימה ולא הפסיק בנשימה, אפילו אם הפסיק בין התקיעות (אך ללא נשימה) – צריך לחזור ולתקוע[212].
- פעמים שצריך לחזור על התוקע על אותו הקול בלבד שטעה בו ופעמים שצריך לחזור לתחילת הסדר דתשר"ת, תש"ת או תר"ת, והדבר תלוי בדרך כלל אם הטעות היתה בכך שתקע קול שהוא מעין הקולות של סדר זה, שאז מתקן רק את אותו הקול וממשיך כרגיל, לבין אם תקע קול שאינו מעין הקולות של סדר זה, שצריך לחזור לתחילתו, וכדלהלן.
- באם בסדר תשר"ת הריע תרועה לאחר ביצוע חלקי של השברים, כגון שני שברים במקום שלוש ולא הפסיק בנשימה ביניהם – אינו צריך לחזור לתקיעה של אותו הסדר אלא תוקע שוב שברים ותרועה כדין וממשיך משם כרגיל, כיון שהשברים והתרועה שתקע בטעות הם מעין השברים והתרועה שהיה צריך לתקוע בבבא זו ולכן אין זה הפסק, אך אם הפסיק בנשימה ביניהם צריך לחזור לתקיעה הראשונה, כיון שאינו נחשב מעין התקיעות שהיה צריך לתקוע בבבא זו[213].
- אבל אם הפך את סדר התקיעות בתשר"ת, כגון שהריע תרועה לפני השברים – עליו לחזור לתקיעה שבתחילת הסדר, כיון שתרועה זו (שלפני השברים) אינה מעין השברים והתרועה שצריך לתקוע בסדר זה, כי הוא הקדים את התרועה לפני השברים[214].
- וכן אם טעה והריע תרועה במקום שברים או לאחר שני שברים בסדר תש"ת – אינו מועיל שיחזור ויתקע שברים כראוי אלא יחזור לתחילת סדר תש"ת[215].
- כמו כן, אם טעה ולאחר שתקע שברים או תרועה בסדר תש"ת או תר"ת הפסיק בנשימה ותקע שוב שברים או תרועה[216] – חוזר לתקיעה שבתחילת הסדר[217].
- במקרה שבסדר תר"ת הריע ג' טורמיטין ונפסק קולו של השופר – אינו יכול להסתפק בכך שיריע שוב אלא צריך לחזור שוב לתקיעה הראשונה, כיון שכאשר הריע כבר ג' טרומיטין – יצא ידי חובה לפי דעה אחת, ולכך יש צד שהמשך התרועות שיריע יהוו הפסק[218].
- הוא הדין גם בסדר תשר"ת, במידה ותקע שברים כדין, אך בתרועה תקע ג' טורמיטין ונפסק קולו, שצריך לחזור לתקיעה הראשונה של תשר"ת[219].
- בכל מקום שצריך לחזור ולתקוע מתחילת התקיעה הראשונה של אותו הסדר, אם שם לב לטעותו עד לאחר התקיעה האחרונה של אותו הסדר – תקיעה זו עולה לו במקום התקיעה הראשונה שהיה צריך לחזור עליה וממשיך משם על הסדר[220].
- אם שם לב לטעותו רק לאחר שכבר התחיל שורה אחרת של תקיעות (כגון שטעה בתשר"ת הראשון ונזכר לאחר שהתחיל תשר"ת השני) או אפילו אם כבר התחיל סדר אחר (כגון שטעה בתשר"ת ונזכר לאחר שהתחיל תש"ת או תר"ת) – גומר את כל הסדר שעומד בו ואחר כך תוקע השורה שטעה בה בלבד[221].
- דיני החזרה במקום שטעה הינם רק בתקיעות מיושב ומעומד, כיון שמברך עליהם, אבל אם טעה בשלושים קולות האחרונים שתוקעים לאחר סיום התפילה – אינו חוזר, שאינם אלא מנהג[222].
וידוי התוקע
- בין תקיעת סדר תשר"ת לסדר תש"ת ובין תקיעת סדר תש"ת לסדר תר"ת, מתוודה התוקע בלחש[223], ולמעשה המנהג שאין מתוודים בפה, וכן הווידוי אינו על עוונות כי-אם ענין הגעגועים[224].
סיום התקיעות
- לאחר התקיעות אומרים "ובכן יהי רצון מלפניך" וכו' הנדפס במחזורים.
- לאחר סיום התקיעות, אומרים ג' הפסוקים: "אשרי העם" וגו', "בשמך יגילון" וגו', "כי תפארת" וגו', התוקע אומרם והקהל חוזר אחריו פסוק בפסוק[225].
- נוהגים שבסיום התקיעות התוקע פונה במבטו אל הקהל והם מביטים בפניו[226].
י.
תפלת מוסף
"אב הרחמים"
- כשראש-השנה חל בשבת, אין אומרים "אב הרחמים" קודם תפלת מוסף.
'תקיעות דמעומד'
- במהלך תפילת מוסף, בתפילת לחש ובחזרת הש"ץ תוקעים מספר פעמים, בין פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות, ותקיעות אלו נקראות "תקיעות דמעומד".
- תקיעות אלו תוקעים רק כאשר מתפללים בציבור, אבל המתפלל ביחידות אינו תוקע בתפילת מוסף[227].
- בתקיעות אלו אין צריך לעמוד על בימת הקריאה, ויכול התוקע לתקוע כשהוא עומד במקומו[228].
- אין מקרין את התוקע בתקיעות מעומד, לא בתפילת הלחש ולא בחזרת הש"ץ וגם לא בתקיעות שלאחרי חזרת הש"ץ[229].
- בתקיעות במוסף, בתפילת לחש, אם נמצא המתפלל באמצע הברכות והחלו לתקוע – יעצור וישמע את התקיעות למרות שאינו בין הברכות. וכן אם הקדים וסיים הברכה לפני התוקע – יעצור וימתין לתקיעות[230].
- אחר התקיעות שבתפילת לחש, אין אומרים "היום הרת עולם" ולא "ארשת שפתינו"[231].
- בחזרת הש"ץ אומרים אחר התקיעות "היום הרת עולם" ו"ארשת שפתנו", ואם חל בשבת אומרים רק "היום הרת עולם"[232].
- בסיום התקיעות שאחר 'קדיש תתקבל', אין תוקעין תקיעה גדולה[233].
"ונתנה תוקף"
- כ"ק אדמו"ר נהג לעמוד בעת אמירת "ונתנה תוקף"[234].
"עלינו לשבח"
- פותחים הארון לאמירת "עלינו לשבח" שבחזרת הש"ץ, וכשאומרים "ולא שם חלקנו כהם" סוגרים הארון[235].
- אין רוקקים באמירת "שהם משתחווים להבל ולריק"[236].
- באמירת "ואנחנו כורעים" חוזרים ופותחים הארון, וכורעים ונופלים על פניהם הש"ץ והקהל, זאת גם כשחל בשבת[237].
- צורת כריעה והשתחוויה זו שונה מנפילת אפים שבכל יום, בה נופלים רק על היד, אלא צריך לנגוע בראשו בקרקע.
- לצורך זה, אם מדובר ברצפת אבנים או שיש וכדו' – יש לשטוח תחילה מפה או מגבת להפסיק בין ראשו לקרקע[238]. אולם אם מדובר ברצפת קרשים וכיו"ב – אין נוהגים להחמיר בזה[239].
- כשמגיעים למילים "ואנחנו כורעים" עושים את הכריעה, ולאחר מכן, במילה "משתחווים" עושים את ההשתחוויה.
- סדר הכריעה וההשתחוויה הוא כדלהלן: תחילה כורעים על הברכיים וגודלי הרגליים, ואחר-כך על גודלי הידיים[240], כאשר שאר האצבעות קפוצות לתוכם[241].
לאחר מכן מכופפים את הראש עד שנוגעים עם המצח בקרקע ומתרוממים עם הברכיים, כך שבזמן זה נשאר עומד אל אצבעות רגליו וגודלי ידיו בלבד לרגע קט[242].
- נשים אינן כורעות[243].
- כיון שאסור לש"ץ לעקור ממקומו בעת התפילה, לכן מלכתחילה יעמוד רחוק מהתיבה בכדי שיוכל לכרוע ולהשתחוות, והעומדים לידו יסייעו לו לקום מבלי שיצטרך לעקור רגליו[244].
- בשעה שהש"ץ מסיים "הוא אלוקינו, אין עוד" וכו' אומר הקהל את פסוקי "אתה הראת", ויש לו להאריך מעט בזה עד שיסיימו הקהל לומר את הפסוקים, ואז יתחיל באמירת "אוחילה לא-ל"[245].
התקיעות בסיום התפילה
- לאחר סיום התפילה ושיעור תהילים היומי, תוקעים שלושים תקיעות נוספות, כדי לערבב את השטן[246].
- תקיעות אלו אינן לעיכובא, כיון שכבר יצאו הציבור ידי חובתן. אולם אם יש הסומכים על תקיעות אלו כדי לצאת ידי חובתן, יש להם לכוון לצאת ידי חובה, וכן התוקע יכוון להוציאם ידי חובה בתקיעות אלו.
- נוהגים לתקוע 'שברים-תרועה' בתקיעות אלו בנשימה אחת, כמו ב"תקיעות דמיושב"[247]. ואם תקע בהפסק נשימה – אינו מעכב.
- אין מקרין את התוקע בתקיעות אלו[248].
- בסיום התקיעות תוקעים תקיעה גדולה, כבסדר "תקיעות דמיושב"[249].
- כשראש-השנה חל בשבת, אומרים אחר סיום התפילה "ולקחת סולת" ושש זכירות, כבכל שבת.
יא.
סעודות היום
- סדר קידוש היום: "תקעו" וגו', "כי חוק" וגו', ואין אומרים "אלה מועדי" וגו', וגם לא "אתקינו סעודתא" כו' (מלבד כשחל בשבת)[250].
- כשראש-השנה חל בשבת, מקדימים כסדר קידוש של שבת – בלחישה, וקודם ברכת הגפן אומרים "תקעו" וגו'[251].
- מי שלא בירך "שהחיינו" בליל ראש-השנה – מברך בשעה שנזכר, גם שלא בשעת הקידוש[252].
- השוכח "יעלה ויבוא" בברכת המזון ביום ראש-השנה – ראה לעיל פ"ו סכ"ז ואילך.
יב.
שינה בראש השנה
- נוהגים שלא לישון בראש-השנה ביום[253].
- היושב בטל הרי הוא כישן[254].
- בשעת הצורך ניתן להקל בשינה לאחר חצות היום, גם ביום א' דראש השנה[255].
יג.
תפילת מנחה וסדר "תשליך"
תפילת מנחה
- כשראש-השנה חל בשבת קוראים בתורה כבכל שבת, ואומרים "ואני תפילתי" בסדר הוצאת ספר-תורה[256].
- כמו-כן אומרים בקריאת התורה "ותגלה" וכו'[257].
"תשליך"
- אחר תפילת מנחה ביום א' דראש-השנה (כשחל בחול), קודם שקיעת החמה, טוב לילך מחוץ לעיר אל באר מים או מעין שיש בו דגים[258] ואומרים שם סדר "תשליך"[259].
- מדייקים לראות את הדגים שבמים[260].
- כשחל יום א' דראש-השנה בשבת, אין הולכים ל"תשליך" אלא ביום ב' דראש-השנה[261].
- אם כבר שקעה החמה, ניתן לאומרו עד צאת הכוכבים[262].
- כשאין בקרבת מקום באר מים או מעין, ניתן לדחות את אמירת ה"תשליך" לעשרת ימי תשובה, ביום 'י"ג מדות' (ח' תשרי, וכשחל בשבת – ז' תשרי)[263]. אם לא יוכלו לעשות כן[264] – אפשר לאומרו ליד בור מים שאינו מים חיים[265], ובשעת הדחק אפשר לאומרו אפילו ליד ברז פתוח[266].
- בעת ההליכה ל"תשליך" ובזמן אמירתו, יש להיזהר שלא תיווצר תערובת של גברים ונשים[267].
- בסדר ה"תשליך" אומרים שלש-עשרה מדות שבפסוקים "מי א-ל כמוך", שהן כנגד שלש-עשרה מדות הרחמים, ויכוון בכל מידה אל מידה אחת שבפסוק "ה" ה' א-ל רחום", ולא יאמרם בפה. לאחר מכן אומרים: "מן המצר" עד "מבטוח בנדיבים" ומכוונים לט' מדות שבפרשת שלח, ואומרים מזמור "רננו צדיקים". אחר-כך אומרים הפסוק "לא ירעו . . כמים לים מכסים" ו"יהי רצון"[268].
- לאחר סיום אמירת סדר ה"תשליך", מנערים את שולי הטלית-קטן[269].
יד.
הלכות הנחוצות ל'מבצע שופר'
הכנות התוקע
- על המתכוון לצאת ל'מבצע שופר', ככל 'בעל תקיעה', ראוי שיכין את עצמו לתקיעת שופר הן בלימוד הלכות תקיעת שופר והן בלימוד המאמר "להבין ענין תקיעת שופר"[270].
זמן התקיעות
- לכתחילה ניתן לתקוע בשופר החל מזמן הנץ-החמה[271], אולם אנשים שמסיבות שונות לא יוכלו לתקוע להם לאחר מכן – מותר לתקוע להם כבר מעלות השחר[272].
- אם צריך לתקוע לפני התפילה עבור מישהו שלא יוכל לתקוע עבורו לאחר מכן – הדבר מותר, גם אם בשל כך יפסיד תפילה במנין[273]
- יש לסיים את התקיעות לפני שקיעת-החמה[274], לאחר השקיעה ניתן לתקוע עד צאת הכוכבים אך ללא ברכה[275]. וגם אם מתחיל לתקוע לפני השקיעה ויסיים לאחר השקיעה[276] לא יברך.
- כשחל היום השני של ראש-השנה ביום שישי, אין לתקוע כלל לאחר השקיעה[277].
כוונה לצאת ידי חובה
- על התוקע להתכוון להוציא את השומעים ידי חובתן, וכן על השומע להתכוון לצאת ידי חובה, ואם אחד מהם לא כיוון – לא יצא השומע ידי חובתו (כדלעיל).
- כוונת התוקע לא צריכה להיות מיוחדת למי שרוצה להוציאו ידי חובה, אלא מספיקה כוונה כללית שמתכוון להוציא את כל מי שישמענו.
עם זאת, התוקע לרבים, גם אם לא התכוון בפירוש להוציא את כל מי שישמענו, אם שמעו אותו אחרים מחדרים או בתים סמוכים והתכוונו לצאת ידי חובה – יצאו ידי חובתן[278].
- אכן, כאשר תוקע ליחיד, כגון שתוקע לחלשים וזקנים בביתם וכדו', או לכמה אנשים ספציפיים – יש להקפיד לכוון בפירוש להוציא את כל מי שישמענו, שכן לעיתים שומעים אותו מבתים הסמוכים, והוא לא מודע לכך ולא כוללם בכוונתו[279].
- אולם התוקע בחדר של מישהו השוכב בבית-הרפואה, גם אם לא היתה לו כוונה מפורשת, תולים שנתכוון להוציא את כל השומעים הנמצאים במתחם[280], ובלבד שהשאר שומעים את השופר באופן חד וברור למרות המרחק[281].
- כאמור, גם השומעים מחויבים לכוון לצאת ידי חובה בשמיעת התקיעות, וללא זה לא יצאו ידי חובתם וראוי לעוררם על כך, ואפשר גם לומר להם לפני הברכה שמקיימים כעת את מצות תקיעת שופר, ומודעות זו – יחד עם הקשבתם לתקיעות – נחשבת ככוונה לצאת ידי חובה.
עם זאת, גם מי שאינם יודעים לכוון, יש לראות בעצם הטיית אזנם להקשיב לתקיעות – על הרצון לצאת ידי חובת המצוה[282].
- התוקע עבור אחרים ואינו מעוניין לצאת ידי חובה בתקיעה זו, כגון שתוקע להם לפני התפילה, ובדעתו לשמוע את התקיעות לאחר מכן בבית הכנסת בברכה, יכוון בתקיעות הראשונות שאינו רוצה לצאת בהם ידי חובתו[283].
הברכות
- מי שכבר שמע את התקיעות בבית-הכנסת ויצא ידי חובתו, ועתה תוקע עבור אחרים, אם הם יודעים את הברכות – יברכו הם את הברכות "לשמוע קול שופר" ו"שהחיינו", ורצוי שאחד השומעים יברך עבור כולם.
- אם אינם יודעים לברך – יברך התוקע עבורם[284] והם יענו אמן אחריו, אך לא יענו "ברוך הוא וברוך שמו". ויכול לומר ". . וציוונו לשמוע קול שופר" וכן את ברכת "שהחיינו"[285], ויכול גם ללמדם ולבטא עבורם כל מילה והם יאמרו אחריו[286], ועדיף טפי לעשות כן (בגברים).
- אם תוקע לרבים וביניהם יש מי שאינם יודעים לברך, אך יש גם כאלו שיודעים לברך – יברך אחד מאלו שיודעים ויוציא את כולם בברכתו[287] (וראה להלן אודות נשים וילדים).
נשים וילדים
- נשים פטורות ממצות שופר, ככל מצות-עשה שהזמן גרמא. אך אם הן רוצות לשמוע קול שופר – מותר לתקוע עבורן.
- נהגו הנשים לברך בעצמן את שתי הברכות "לשמוע קול שופר" ו"שהחיינו", אבל אין לגבר לברך עבורן את ברכות אלו, אם כבר יצא ידי חובתו ותוקע רק עבור הנשים[288].
- אם יש מספר נשים הרוצות לשמוע, כל אחת מהן תברך בפני עצמה או שאשה אחת תברך בשביל כולן, אך אם יש מהן שאינן יודעות לברך, תברך אחת ותוציא את אלו שאינן יודעות[289].
- כיון שהנשים מברכות על התקיעה, הרי שמספר התקיעות המחויב, שצריך לתקוע עבורן שווה לזה של הגברים, דהיינו שלושים קולות לכל הפחות[290], אבל בפחות מזה אין לה לברך.
- התוקע עבור ילדים שלפחות אחד מהם זכר שהגיע לגיל חינוך במצות שופר – רשאי הגדול לברך עבורם, מדין חינוך[291].
מכשיר שמיעה
- אדם הנעזר במכשיר שמיעה, אינו יוצא ידי חובת מצות שופר אם שומע את קול השופר באמצעות המכשיר, אלא צריך להסיר מעליו את המכשיר, ולשמוע את קול השופר באופן ישיר, ואם ללא המכשיר אינו יכול לשמוע את התקיעות כלל – אין לברך על תקיעות אלו, ומוטב לצרפו יחד עם אנשים אחרים ולתקוע בברכה עבורם, ולכוון להוציאו גם כן[292].
הפסק נשימה
- יש להיזהר לעשות הפסק נשימה בין כל תקיעה ותקיעה[293], מלבד ב'שברים-תרועה' שבסדר תשר"ת שיש לתקוע אותן בנשימה אחת[294]. ומכל מקום אם תקע אותן בשתי נשימות – יצא ואינו חוזר[295].
אורך התקיעות
- למרות שמנהגנו להאריך בטרומיטין, קשה לעשות כן במסגרת 'מבצע שופר', ולכתחילה אף לא כדאי לעשות כן, מאחר שהשומעים צריכים להקשיב לתקיעות מתחילתן ועד סופן, כדלעיל, וכן כדי שלא ייחלש התוקע ויוכל לזכות כמה שיותר יהודים. אך יש להיזהר לתקוע כפי המחויב בהלכה[296], שכל תקיעה תהיה כפי אורך ה'שברים/תרועה' שלאחריה, אם 'שברים', אם 'תרועה', ואם 'שברים' ו'תרועה' יחד.
ובאופן מעשי – נכון שהתקיעות דתשר"ת יהיו במשך 5 שניות והתקיעות דתש"ת ותר"ת במשך 2.5 שניות.
מספר התקיעות
- מן הדין יש לתקוע לכל הפחות שלושים תקיעות, וגם במסגרת 'מבצע שופר' אין להקל בזה לכתחילה ויש לתקוע כסדר: תשר"ת ג' פעמים, תש"ת ג' פעמים ותר"ת ג' פעמים, ורק באופן זה יכול הוא לברך על התקיעה.
לכן, מוטב להכין מראש מספר 'בעלי תקיעה', שכאשר הולכים למקום עם ריבוי אנשים שנמצאים במקומות שונים, כמו בית-רפואה וכיו"ב, יוכלו לחלק ביניהם את המחלקות השונות באופן שיספיקו לתקוע בכל מקום שלושים קולות כדין[297].
אבל בשעת הדחק, כאשר נחלש התוקע ואינו יכול עוד לתקוע שלושים קולות, נאמרו כמה דעות ואפשרויות במספר התקיעות המינימלי:
א) לתקוע עשרה קולות בלבד של תשר"ת תש"ת תר"ת[298], וללא ברכה[299].
ב) לתקוע תשר"ת ג' פעמים [ובמקרה זה] לעשות הפסק נשימה בין ה'שברים' ל'תרועה', ולעשות תנאי, שכל קולות ה'שברים' וה'תרועה' המיותרים יהיו כ'מתעסק בעלמא' ולא כדי לצאת ידי חובה וממילא לא יהוו הפסק, שאם ה'שברים' הוא עיקר – הרי ה'תרועה' היתה כ'מתעסק' בלבד, ואם ה'תרועה' עיקר – הרי ה'שברים' היו כ'מתעסק' בלבד[300],
ג) יכול גם לתקוע רק תש"ת ג' פעמים או תר"ת ג' פעמים[301].
- אם השומע ממהר וכדו' ואינו מוכן בשום אופן לשמוע מספר התקיעות המחויבות (שלושים קולות) אלא לשמוע רק מספר תקיעות בלבד ובלאו-הכי לא ישמע כלל – גם זה ניתן להחשיב לאונס, ולתקוע בפניו עשרה קולות ללא ברכה, שמא אכן מקיים בהם מצות שופר, כנ"ל.
- יודגש כי יש לתקוע רק תקיעות כאלו שניתן לצאת בהם ידי חובת מצות שופר, אבל תקיעות שאין השומע יוצא בהם ידי חובתו – אין לתקוע אפילו ללא ברכה, שכן אסור לתקוע לחינם ביום-טוב[302].
טו.
יום ב' דראש-השנה
הכנה ליום ב' דראש-השנה
- כיון שקדושת ב' הימים של ראש-השנה היא קדושה נפרדת ואינה המשך אחד, אסור להכין שום דבר מיום א' דראש-השנה ליום ב', הן בדברים האסורים משום מלאכה, כגון בישול והדלקת הנר, והן דברים האסורים מחמת טרחא, כגון הדחת הכלים, עריכת השולחן, גלילת ספר-התורה, וכן הבאת מחזורים לבית הכנסת[303].
- מאכל קפוא המוכן לאכילה, שכוונתו לאכול ממנו רק ביום ב' דראש-השנה – נחלקו הפוסקים האם מותר להוציאו מהמקפיא במהלך יום א' להפשירו בכדי שיהיה מוכן לאכילה בליל ב', ולכתחילה יש להימנע מלעשות כן.
אך בשעת דחק, כגון שהזמין אורחים וההמתנה עלולה לגרום לעגמת נפש – מותר להוציאו ולהפשירו ביום א', שכן מעשה הכנה זה נעשה מעצמו ובדרך ממילא, ובפרט אם יכול הוא להיות מוכן לאכילה כבר ביום א' דראש-השנה עצמו[304].
אולם מאכל קפוא שאינו מבושל – אסור להוציאו מהמקפיא ביום א' על-מנת שיפשיר עד הלילה ויוכל לבשלו[305].
- באם משתמשים בפמוטות עם נרונים הנמצאים בכוסיות זכוכית – מוטב שלא להחליפם לצורך הדלקת הנרות בליל ב' דראש השנה, אלא להשתמש עבור החג בנרונים חדשים נפרדים ולא להזדקק לזה.
- כשליל ב' דראש-השנה חל במוצאי שבת, אשה הצריכה לעשות מלאכה (וכן גבר הצריך לעשות מלאכה) אחרי זמן צאת השבת ולפני ההבדלה בתפילה, כמו להדליק נרות של יום-טוב, תאמר תחילה "ברוך המבדיל בין קודש לקודש"[306].
הדלקת נרות
- יש להיזהר מאוד להדליק את הנרות רק לאחר צאת-השבת (19:16 לפי אופק ת"א), ומאש הדולקת מערב יום-טוב, ונוהגים להדליקן סמוך לקידוש, כדי לסמוך את ברכת "שהחיינו" לאכילת הפרי החדש[307].
- גם מי שאין לו פרי חדש, מכל-מקום מברך "שהחיינו", האשה בהדלקת הנרות והגבר בקידוש[308].
תפלת ערבית
- כשחל יום ב' דראש השנה במוצאי-שבת, אומרים בתפילת ערבית "ותודיענו" ב"אתה בחרתנו" קודם "ותתן לנו"[309], והיא ההבדלה שבתפילה.
- שכח לומר "ותודיענו", אם נזכר קודם שאמר השם דחתימת הברכה – אומרו היכן שנזכר וימשיך כסדר (וראה בהערה)[310], ואם כבר אמר השם דחתימת הברכה – אינו חוזר[311], אבל אסור בעשיית מלאכה עד שיבדיל. ויש שכתבו שלעולם אינו חוזר, גם אם נזכר באמצע הברכה[312].
קידוש
- סדר הקידוש – כביום א' דראש השנה, ראה לעיל פ"ו ס"ב ואילך.
- נוהגים בלילה זה להניח פרי חדש לפני המקדש, ויתן עיניו בו בברכת "שהחיינו", אולם גם אם אין לו פרי חדש יאמר "שהחיינו"[313].
- כשחל יום ב' דראש השנה במוצאי-שבת, סדר הקידוש הוא בסימן 'יקנה"ז', היינו: יין – ברכת הגפן, קידוש – ברכת הקידוש דראש-השנה ("אשר בחר בנו" וכו'), נר – ברכת "בורא מאורי האש", הבדלה – נוסח ההבדלה: "המבדיל בין קודש לחול" וכו' וחותם "המבדיל בין קודש לקודש", זמן – ברכת "שהחיינו".
אין מברכים על הבשמים[314].
בברכת "בורא מאורי האש" אין מקרבים את הנרות ואין מאחדים את השלהבת, וכן אין מביטים בציפורניים, רק מסתכלים על הנרות במקומם[315].
אין אומרים "ויתן לך"[316].
- שכח ולא הבדיל, אם נזכר באמצע סעודתו – מפסיק באמצע סעודתו ומבדיל על הכוס, אך לא יברך עליו "בורא פרי הגפן" אלא אם כן בשעה שבירך "בורא פרי הגפן" היה בדעתו שלא לשתות עוד יין בתוך הסעודה. ואם נזכר רק למחרת ביום – מבדיל על הכוס מיד שנזכר[317].
וכל זה – כשאמר "ותודיענו" בתפילה או שאמר "ברוך המבדיל בין קודש לקודש", אבל אם שכח גם לומר "ותודיענו" או "ברוך המבדיל בין קדש לקודש" ואכל – צריך לחזור ולהתפלל ולהבדיל בתפילה ואחר-כך על הכוס[318].
סעודת יום-טוב
- בלילה השני, סדר הסעודה שונה מהלילה הראשון, ומיד לאחר הקידוש, לפני נטילת ידיים לסעודה, אוכלים מפרי חדש, עליו כיוונו בברכת "שהחיינו" בשעת הקידוש[319]. אולם אם לא כיוון להוציא אותו בברכת "שהחיינו" שבקידוש, אף שהיה לפניו בשעת הקידוש – מברך עליו "שהחיינו" בנפרד.
- אוכלים מהפרי החדש שיעור כזית[320] ומברכים ברכה אחרונה, ולאחר מכן נוטלים ידיים לסעודה[321].
- אכילת ה'סימנים' היא רק בלילה הראשון של ראש-השנה ולא בלילה השני[322].
הזכרת נשמות
- מנהג רבותינו נשיאינו 'להזכיר נשמות' בלחש ביום ב' דראש-השנה, לאחר קריאת התורה, קודם התקיעות, "וכאו"א יחליט כיצד להתנהג בעניין זה" ולמעשה, נהוג להזכיר נשמות בלחש, ואין הציבור שיש לו הורים יוצא מבית-הכנסת.
סדר תפלת מנחה
- סדר תפלת המנחה: קרבנות, "אשרי", "ובא לציון", מנחה לראש-השנה, "אבינו מלכנו", "לדוד ה' אורי", "עלינו".
התוועדות וניגונים
- בעלות המנחה נוהגים ליטול ידיים לסעודה והתוועדות, ובמהלכה מנגנים את ניגוני רבותינו נשיאינו, ומזכירים אותם לפני כל ניגון.
טז.
מוצאי ראש-השנה
לימוד החסידות במוצאי ראש-השנה
- כ"ק אדמו"ר הציע "לחבר השעות דראש-השנה והתחלת מוצאי ראש-השנה בלימוד החסידות, ובשביל אשר סללו לנו נשיאינו – יומשך גם לנו בכל עניינינו אור החסידות עד למטה מטה"[324].
מוצאי החג
- בתפילת ערבית אומרים "אתה חוננתנו", וכן מוסיפים כל ההוספות השייכות ל'עשרת ימי תשובה'.
- טעה ואמר "מלך אוהב צדקה ומשפט", אם נזכר תוך כדי דיבור וחזר ואמר "המלך המשפט" – יצא, ואם נזכר לאחר כדי דיבור או שהתחיל את הברכה שלאחריה – אינו חוזר, אבל טוב שיחזור ויתפלל בתורת נדבה, ואין צריך לחדש בה דבר, כיון שחוזר מחמת הספק[325].
- מנהגנו להתחיל ההבדלה ב"הנה א-ל ישועתי"[326], ואין מברכים על הנר ועל הבשמים[327].
- אין אומרים "ויתן לך".
[1] לקוטי שיחות חי"ד ע' 369.
[2] אגרות קודש חי"ח ע' ע.
וזאת למרות שכך מכונה יום זה (גם בספרי חסידות חב"ד) "זכור ברית", על שם הסליחות – ראה תורת מנחם חל"ד ע' 331. קובץ הערות וביאורים גל' תתקפא ע' 24. וש"נ.
[3] ראה אגרות קודש שם.
[4] ראה לבוש סי' תקפא ס"ב. מג"א שם סקי"ג.
[5] הלכות ומנהגי חב"ד ע' 6.
[6] רמ"א סי' קלא ס"ו. שו"ע סי' תקפא ס"ג. סידור אדה"ז על אתר.
[7] ספר המנהגים ע' 55.
[8] לוח כולל חב"ד.
ובסידור אדה"ז: "קודם חצות". וראה בטעם הדבר, בסידור רבינו הזקן עם ציונים מקורות והערות על אתר הע' 3. אך משמע שם, שזהו רק לכתחילה, אבל בדיעבד יכול לעשות התרת נדרים גם לאחר חצות.
[9] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' לט.
[10] והמבקש עצמו אינו בכלל העשרה – ראה של"ה ריש מסכת יומא שלו. הלכות ומנהגי חב"ד ע' 6 הע' 6. וראה גם סידור רבינו הזקן עם ציונים מקורות והערות שם הע' 4. ולהעיר מספר השיחות תשנ"ב ע' 1 בהערה: "עדה שלימה דהמתירין".
[11] סידור אדה"ז. וראה לקוטי שיחות ח"ד ע' 1332 הע' 3.
[12] אלף המגן למטה אפרים, סי' תקפא ס"ק קא.
[13] אף שמן הדין היה גם על הנשים לעשות "התרת נדרים" בעצמן או למנות את בעליהן לבקש "התרה" עבורן (ראה טושו"ע יו"ד סי' רלד סנ"ו-ז. הלכות ומנהגי חב"ד שם סוה"ע 7), אולם למעשה לא ראינו שעושות כן, וסומכות על מסירת מודעה לבטל הנדרים שלאחר מכן שב״כל נדרי״ (קובץ מבית לוי גל' ד. נטעי גבריאל, הל' ראש השנה, פי"ז סי"ג ובהע' כא).
[14] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' לט.
וזאת על אף שנדרו נדר ויכול לבקש התרה (ראה רמב"ם הל' נדרים פי״א ה״ד. ש"ך יו"ד סי' שלא סקס"ג. משנה למלך הל' נזירות פ"ב הי"ג. שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קכט. נטעי גבריאל שם סי"ט ובהע' כט), אולם למעשה לא נתפשט המנהג שיעשו "התרת נדרים".
[15] שו"ע יו"ד סי' רכח ס"ג-ד וש"ך שם סק"ט.
[16] קיצושו"ע סי' קכח סט"ז.
[17] כפי שמופיע בסידור 'בית יעקב'. וכך אמר כ"ק אדמו"ר הרש"ב – מרשימת הרב יעקב לנדא ע"ה שנדפסה בכפר חב"ד גל' 986 ע' 35, וכן כ"ק אדמו"ר (כפי הנראה במראות-קודש ערב ראש-השנה תשמ"ט).
[18] מטה אפרים סי' תקפא סקמ"ט, לפי טושו"ע יו"ד סי' רכח סמ"ו.
[19] דרך החיים הל' התרת נדרים בער"ה ע"פ השבלי הלקט סי' שיז: "מה שנוהגין בהתרת נדרים לומר 'אף שמצד הדין המבקש התרה צריך לפרוט הנדר [ראה טושו"ע שם סי"ד] אך דעו נא רבותי כי א"א לפורטם כי רבים הם' כו' – זה אינו מועיל אלא לנדרים ששכח, אבל לנדרים שלא שכח וזוכר אותם וצריך להתירם – צריך לפרוט הנדר, ואם לאו – אין מתירין לו". וכ"כ באלף המגן למטה אפרים שם סקק"א. ועוד. אך להעיר מנוסח ההתרה בסידור אדה"ז שכלל גם "הן אותן הידועים לי". ואכהמ"ל.
[20] ראה טושו"ע שם. שו"ע אדה"ז סי' תסח סי"ז.
[21] לפי טושו"ע יו"ד שם. וראה שו"ת צמח צדק יו"ד סי' קפט.
[22] יו"ד סי' ריא ס"א.
[23] גזירה משום הקזת דם בערב חג השבועות שיש בו סכנה. וכ"כ לענין ערב ראש-השנה ויום הכיפורים, ב'נוהג כצאן יוסף' ע' רסב. שו"ת רבבות אפרים ח"א סי' שמ.
[24] קובץ מבית לוי ח"ז ע' יח. שו"ת רבבות אפרים שם.
[25] שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' מו.
[26] לפי ספר המנהגים ע' 55.
[28] רמ"א סי' תקפא ס"ג.
[29] השלמה לשו"ע אדה"ז סו"ס תקפא (ח"ד, במהדורה הישנה ע' 1364, ובמהדורה החדשה ע' תסח).
[30] ראה שו"ת חוות יאיר סי' רכד. ערוך השולחן יו"ד סי' רמט סק"ז. וראה גם שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קלג לפי שו"ת נודע ביהודה. צדקה ומשפט פ"ה ס"ט ובהערות שם. וש"נ.
[31] ספר השיחות תנש"א ח"א ע' 427 הע' 7.
[32] ראה טור סי' תקפא, מירושלמי ר"ה פ"א ה"ג. ילקוט שמעוני ואתחנן, רמז תתכה. שו"ע שם ס"ד, ובט"ז שם סק"ה. וראה הלכות ומנהגי חב"ד ע' 7 הערות 12-13.
[33] שו"ע אדה"ז סי' תקכט ס"ב וס"ה.
[34] לוח כולל חב"ד.
[35] טושו"ע שם. לוח כולל חב"ד. אבל ב'מטה אפרים' סי' תקפא סקנ"ה כתב רק "בגדים נאים" ולא "וחשובים" כמו ביום-טוב, אבל ב'שערי תשובה' סי' תקפא סק"ו כתב שאכן לובשים בגדים נאים וחשובים כבכל יו"ט. ע"ש.
[36] ספר המנהגים ע' 56.
[37] מטה אפרים סי' תקפג סק"ג.
[38] שו"ע אדה"ז סי' תקפג ס"ב.
אודות טיבול המאכלים בלימון – יש שכתבו להימנע אם נותן טעם חמוץ במאכלים (החיד"א במורה באצבע אות רנד, ובטוב עין סי' יח אות צח בשם תשובת הגאונים. כף החיים סי' תקפג סקי"ח). אבל באם אין טעמו מורגש – מותר (ראה קצה המטה למטה אפרים שם סקט"ו).
[39] אם כי יש המחמירים במאכלים חריפים שחריפותם מורגשת – ראה ערוך השלחן סי' תקפג סק"ג.
[40] שו"ע אדה"ז שם ס"ו.
[41] נטעי גבריאל, הל' ראש השנה, פכ"ח סוסי"ד ובהערה שם.
אבל אין מניעה לערבם במאכלים, עוגות וכיו"ב כשהם טחונים.
[42] נזכר בתורת משה להחתם סופר דרושים לראש השנה, מהדורה רביעית ע' קכט. טעמי המנהגים, לקוטים אות קפג ובשוה"ג.
[43] ספר המאמרים קונטרסים ח"א ע' קלב. ספר המנהגים ע' 56. וראה אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קנג ואילך. וש"נ.
[44] ספר המנהגים שם.
[45] שו"ע אדה"ז סי' ק ס"א.
וכיום כבר נדפסו מחזורים בתוספת פירוש המילות גם בנוסח אדה"ז.
[46] ראה אגרות קודש כ"ק אדמו"ר ח"ד ע' תעז. ח"ו ע' שכד. ח"ז ע' שסג. חי"א ע' טז.
כמו כן, על שליח-הציבור לדעת את דיני התפלה בכלל ודיני שליח-ציבור בפרט – ראה אגרות קודש כ"ק אדמו"ר חי"א ע' שנג.
[47] שערי צדקה ע' קמב.
[48] ספר המנהגים ע' 56.
[49] ספר השיחות תש"ב ע' 2.
וראה ספר המאמרים תש"ג ע' 41, אשר קודם תפילה זו "עושה חשבון-צדק בנפשו מכל אשר עבר עליו במשך השנה, הן בענייני מצוות-עשה, הן בענייני מצוות-לא-תעשה, והן בענייני המידות ויראת-שמים, בין בעניינים שבין אדם למקום והן בעניינים שבין אדם לחברו, והחשבון שעושה הוא אדעתא דנפשיה באמת לאמיתו . . וכשמתבונן במעמדו ומצבו הכללי בגשמיות וברוחניות, רואה הוא כי השי"ת התנהג עמו ועם בני-ביתו בחסד חינם . . שלא כפי המגיע לו עבור הנהגותיו . . הנה כאשר מתבונן בכל זה באריכות ההתבוננות, הרי הוא מכיר בחטאו ופשעו, ובתפילת המנחה, שהיא התפילה האחרונה דהשנה שעברה, הרי הוא מתעורר בהתעוררות גדולה, בחרטה מעומקא דליבא על כל העבר, והוא שב להוי', לקבל עול מלכותו ית'".
[50] שער הכולל פי"ז ס"ב. ספר המנהגים ע' 25.
[51] מטה אפרים סי' תרכה סקל"ג. לקוטי שיחות חכ"ד ע' 297 הע' 69. קיצור דיני נש"ק ע' לו.
[52] מטה אפרים, שם.
[53] שו"ע אדה"ז סי' רסג ס"ח, כדי שלא לחלק בין שבת ליום-טוב.
[54] שהרי כיבוי אסור גם ביו"ט, כמבואר בשו"ע סי' תקיד ס"ה.
[55] מפני שהוא מוליד דבר חדש ודומה קצת למלאכה, וכיון שהיה אפשר לעשות זאת מערב יו"ט אסור לעשות כן ביו"ט (שו"ע אדה"ז סי' תקב ס"א).
[56] ספר המנהגים ע' 56.
[57] ראה מטה אפרים סי' תקפא סקנ"ד, שיש להזכיר של שבת בברכה.
[58] והרי זהו מקומה של ברכה זו לכתחילה, אלא שנהגו לברכה בעת הדלקת נרות (ראה המצויין בנטעי גבריאל, הל' ראש השנה, פכ"א הע' ו).
[59] מטה אפרים סי' תקצט סק"ט. לוח כולל חב"ד.
אבל אשה המקדשת בעצמה, מברכת בשעת הדלקת הנרות, כמנהג שאר נשים. וכן משמעות סתימת ה'מטה אפרים' סי' תקפא שם וסי' תקצט שם.
[60] ספר המנהגים ע' 60.
[61] אגרות קודש כ"ק אדמו"ר הריי"צ ח"י ע' תכה.
[62] ספר המנהגים ע' 56. וראה לעיל בפנים פ"ב סי"ג, שמתחילים בזה שעה קודם תפילת מנחה של ערב ראש-השנה.
[63] ספר המנהגים ע' 56.
[64] ספר המנהגים שם.
[65] ראה שיחת כ"ק אדמו"ר יום ב' דר"ה תשד"מ (תו"מ תשד"מ ח"א ע' 26). וכך נהגו ברוב השנים בבית-חיינו, מלבד איזה שנים שהיו בזה שינויים.
[66] אגרות קודש ח"ז ע' שסג. וראה גם אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' סא וע' קי.
[67] ראה בהרחבה אוצר מנהגי חב"ד ע' עא ואילך.
[68] ספר השיחות תשנ"ב ח"א ע' 13 הע' 19.
[69] ספר המאמרים תש"ג ע' 19.
[70] שו"ע אדה"ז סי' תקפב ס"א.
[71] שם ס"ו.
[72] ספר המנהגים ע' 56.
[73] סידור אדה"ז.
[74] תהלים פכ"ד.
[75] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' סז-ח.
[76] ספר השיחות תרפ"ז ע' 112.
[77] ספר המנהגים ע' 26.
[78] ספר המנהגים ע' 60.
[79] ראה הלכות ומנהגי חב"ד ע' 11.
[80] ספר המנהגים שם.
[81] ספר המנהגים ע' 56.
[82] ראה לקוטי שיחות חכ"ד ע' 300.
[83] שו"ע שם ס"א-ב.
[84] אשל אברהם סי' תקפב סקי"א. דעת תורה סי' תקפב סק"ב. אלף המטה סי' תקפב סקט"ז.
[85] משנה ברורה סי' תקפב סק"ד. אלף המגן סי' תקפב סקי"ט. וטעם הדבר, שכיון שאמר "ובכן תן פחדך", מן הסתם חתם כהלכה ולא אמר כהרגלו בכל השנה. וראה עוד בנתיבות התפילה פי"ט ס"ד וש"נ.
[86] שו"ת בית הלוי ח"א סי' מב.
[87] ראה שו"ע אדה"ז שם ס"ג.
[88] ראה שו"ע אדה"ז סי' קכו ס"ג. ובנדו"ד – ראה שערי תשובה סי' תקפב סק"א. מטה אפרים סי' תקפב סק"ח. שו"ת מנחת שלמה סי' ב.
[89] כיון שנחלקו בזה הפוסקים, שדעת השיירי כנה"ג, מחזיק ברכה ואלי' רבה סי' תקפב סק"ה שחוזר, ואילו דעת הפר"ח והפמ"ג שם שאינו חוזר, וכ"ה בדרך החיים סי' סח ס"ה, ובקיצושו"ע סי' קכט ס"ד, וכיון שספק ברכות להקל – אינו חוזר (בנתיבות התפילה פ"כ סי"א ובהע' 18).
[90] שו"ע אדה"ז סי' תקפא ס"ו.
[91] מטה אפרים סי' תקפב סקי"ח. מאמר מרדכי סי' תקפב סק"ו. דרך החיים סי' קמא ס"ד.
[92] סידור אדה"ז.
[93] ספר המנהגים ע' 28.
[94] המלך במסיבו ח"א ע' עח.
[95] ספר המנהגים ע' 60.
[96] ראה שו"ת אגרות משה או"ח ח"ד סי' כא. וראה גם המובא בקיצור דיני ומנהגי שבת-קודש ויו"ט, ע' לח הע' 14. הלכות ומנהגי חב"ד ע' 12 הע' 51.
[97] אבל אין בו מצות שמחת יום-טוב, כבכל יום-טוב וחול-המועד (ראה שו"ע אדה"ז סי' תקכט ס"ו), "וראש-השנה אינו לא חג ולא רגל" (שם סי' תקצט ס"א), ולכן "אין אומרים 'מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון', מפני שימים אלו לא ניתנו לשמחה ולששון" (שם סי' תקפב ס"י. וראה גם סי' קפח סי"א).
ומכל-מקום מהלשון שבפנים משמע שיש בו קצת מצות שמחה (עכ"פ לגבי אכילה ושתיה שבו, הנלמדת מהפסוק בנחמיה דלהלן בפנים, ושם "כי חדות ה' היא מעוזכם" – ראה ספר השיחות תשמ"ח ח"ב ע' 613 הע' 13), אלא שאין בו שמחה יתירה כביו"ט, וכך מורה לשון הרמב"ם הל' חנוכה פ"ג ה"ו, שימים אלו "לא ימי שמחה יתירה". אכן, בספר השיחות תנש"א ע' 6 כתב שנקרא יו"ט ויש בו "מעין שמחת יו"ט".
וראה ספר השיחות תשמ"ח שם: "אלא שהשמחה בראש-השנה היא באופן ד'וגילו ברעדה, תגל הארץ, בני ציון יגילו במלכם' (לקוטי תורה נצבים מז, רע"א)".
[98] שו"ע אדה"ז סי' תקצז ס"א.
[99] נחמיה ח, י.
[100] שו"ע אדה"ז סי' תקפג ס"ד.
[101] ראה מג"א סי' תקכט סק"ג לפי דברי התוס' בע"ז.
[102] וראה אגרות קודש כ"ק אדמו"ר הריי"צ ח"ד ע' תטז ועוד (במכתב לתלמידי הישיבה): למעט באכילה ושתיה. וראה גם ספר המאמרים קונטרסים ח"ב ע' 636.
[103] שו"ע אדה"ז סי' תקצז ס"א.
[104] ספר השיחות תש"ב ע' 5.
[105] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' פט. שם ע' קמח. וראה שם ע' עה לגבי זמירות.
[106] הנהגת כ"ק אדמו"ר – ראה 'יומן שנת הקהל תשמ"א' ע' 11. הלכות ומנהגי חב"ד ע' 13.
[107] שו"ע אדה"ז סי' תקפג ס"ד.
הפרטים בזה – ראה ספר השיחות תש"ד ע' 24. ספר המנהגים ע' 67. לקוטי שיחות חי"ד ע' 372 הע' 27.
[108] ראה שו"ע אדה"ז סי' קסז ס"ח בדבר המנהג להניח מלח על השולחן. אבל ראה אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי סו"ע עה ממשמעות ספר השיחות תרצ"ט ע' 304.
[109] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי שם. הלכות ומנהגי חב"ד ע' 13. וראה כף החיים סי' תקפג סק"ד, שאין לבטל בשום סעודה את טבילת פרוסת המוציא במלח, למיתוק הגבורות. וראה עוד הנהגות שונות בזה באוצר מנהגי חב"ד שם. וש"נ.
[110] שו"ע אדה"ז סי' תקפג ס"א. סידור אדה"ז.
[111] ובטעם מנהגנו – ראה אגרות קודש ח"ג ע' רט.
[112] כדי שיהיה הקידוש במקום סעודה – ראה קצות השולחן סי' פא, בדי השולחן סק"ב.
[113] סידור אדה"ז. וראה אגרות קודש שם ע' קמ, שאינו נחשב להפסק בין הברכה לאכילה.
[114] ראה הלכות ומנהגי חב"ד ע' 13. תורת מנחם תנש"א ח"ד ע' 323.
וכן נהג כ"ק אדמו"ר, שהמתין עד שיביאו את הרימונים לשולחן, ורק אז בירך על התפוח – ראה המלך במסיבו ח"ב ע' יג.
[115] ראה סדר ברכת הנהנין לאדה"ז פ"ט ה"ה.
וראה שם (ובה"ד), שאם לא התכוון לפוטרו אבל הרימון היה לפניו על השולחן – אינו מברך עליו בפני עצמו ונפטר בברכת "בורא פרי העץ" שעל התפוח. אבל אם לא התכוון לפוטרו וגם לא היה לפניו על השולחן – לא יצא וצריך לברך עליו בנפרד.
[116] כך נהג כ"ק אדמו"ר הריי"צ (תורת מנחם – רשימת היומן ע' קנט), ואמר שכן נהגו בליובאוויטש (ספר השיחות תש"ה ע' 4), וכן הורה לשואליו בזה (אוצר מנהגי חב"ד אלול תשרי ע' פ). המלך במסיבו ח"א ע' נד וע' קיא, דלא כבספר המנהגים ע' 56. וראה השקו"ט בזה בהרחבה בקובץ הערות וביאורים גל' תר ע' 47. וראה גם בגליונות תרד-ח הדיונים על דברים אלו, ומה שכתבו בזה שם גל' תרח ע' 41.
[117] לוח כולל חב"ד. אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' עט.
[118] המלך המסיבו ח"ב ע' יג. אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' עט. הלכות ומנהגי חב"ד ע' 13 ובהע' 61.
[119] וראה להלן סי"ט גבי הרימון, שטוב ליקח רימון שלם. ולכאורה ה"ה לתפוח, והנהגת כ"ק אדמו"ר היא בדוקא, ודלא כמ"ש בהכפר של הרבי גל' 22, מדור שואלים את הרב הע' 20. וראה עוד בהערה הבאה.
[120] ראה המלך במסיבו ח"א ע' נד וע' קיא. ח"ב ע' שח.
[121] שו"ע אדה"ז סי' תקפג ס"ב.
[122] ראה תורת מנחם חנ"ח ע' 3 הע' 1.
וראוי לאכול מהרימון שיעור כזית – ראה שיחת כ"ה אלול תנש"א (תורת מנחם תנש"א ח"ד ע' 323 הע' 66 ובשוה"ג שם [ועפ"ז כן היה צריך לאכול גם מהתפוח, אולם ככל הנראה כ"ק אדמו"ר לא נהג לאכול כזית מהתפוח, אלא רק חתך ממנו חתיכה אחת וטבלה בדבש ואכלה – ראה בקודש פנימה ע' 20]).
ומסיבה זו יש לאוכלו בהמשך לאכילת התפוח, בתחילת הסעודה, כדי שלא יצטרכו לברך עליו ברכה אחרונה בפני עצמו, ויהא נפטר בברכת המזון – ראה שיחה שבהערה הקודמת. הלכות ומנהגי חב"ד ע' 14.
[123] שו"ע אדה"ז שם ס"ד.
[124] שם ס"ה. ספר המנהגים ע' 56.
[125] ספר המנהגים ע' 56.
[126] המלך במסיבו ח"א ע' רלט.
וראה 'רשימות' חוברת ד ע' 8 שכ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע היה אומר "הרחמן" זה בלחש. ובשיחת כ"ק אדמו"ר יום ב' דר"ה תשט"ז (תורת מנחם חט"ו ע' 19 ואילך) הביא מכ"ק אדמו"ר הריי"צ שכן נהגו, אלא שבאותה התוועדות אמרו כ"ק אדמו"ר בקול רם והקהל ענה אחריו אמן – אוצר מנהגי חב"ד אלול- תשרי ע' פה.
[127] סידור אדה"ז.
[128] ראה תורת מנחם תשד"מ ח"א ע' 28.
[129] סידור אדה"ז. וראה גם שער הכולל פל"ד סי"א.
[130] סידור אדה"ז.
[131] סידור אדה"ז.
[132] ספר המנהגים ע' 57.
[133] ראה מטה אפרים סי' תקפד סק"א.
[134] מטה אפרים סי' תקפח סק"ב ובקצה המטה שם.
[135] שם. ובהלכות ומנהגי חב"ד ע' 16 הע' 74 מביא בשם הגרז"ש דבורקין ע"ה, שפסק להתיר לשתות, וכך נהגו ב-770. ואולי יש לומר, שע"פ הוראת והיתר רבותינו נשיאנו בכלל בדורנו לטעום קודם התפילה (היום יום י' שבט, אגרות קודש חי"ד ע' יט, ועוד), גם כאן, המיקל בשעת הצורך יש לו על מי לסמוך. אך מאידך, אולי פסק זאת משום הדוחק הגדול שיש שם (ב-770), אריכות התפילה וכו', שזוהי סיבה ברורה להקל (גם מחשש סכנה). וצ"ע.
[136] מטה אפרים שם. ושם, שיעשה זאת בצנעה, מפני המון העם שלא יקלו ביותר. אך צ"ע לדידן, האם צריכים לחשוש לזה, היות ויש רבנים המורים להקל בזה. ראה הערה קודמת.
ובכל אופן, גם מי שמוכרח לאכול – אין לו להרבות באכילה יותר מדי, אלא יטעם את הכמות הנדרשת לו לישוב הדעת בתפילה ובתקיעות – ראה קצה המטה שם הע' ד.
[137] ראה שו"ע אדה"ז סי' תקפה ס"ב.
[138] ראה קיצושו"ע סי' קכט סי"ט.
[139] מטה אפרים סי' תקפט סק"ד.
[140] מטה אפרים סי' תקפד סק"ט.
[141] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' צג.
[142] שם.
[143] שו"ע אדה"ז סי' קכג ס"ב.
[144] אגרות קודש ח"ג ע' ה.
[145] סידור אדה"ז.
[146] ספר המנהגים ע' 56 וש"נ. רשימות חוברת ד ע' 9. המלך במסיבו ח"ב ע' רסב. וראה אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קב.
[147] שם. אוצר מנהגי חב"ד שם ע' קג. וראה סידור רבינו הזקן עם ציונים מקורות והערות שם הע' 81.
[148] סידור אדה"ז שם. אוצר מנהגי חב"ד שם ע' קב.
[149] אוצר מנהגי חב"ד שם ע' קג.
[150] סידור אדה"ז שם.
[151] המועתק כאן – ממהדורת תשמ"ז ואילך, חובר ע"י בעל שער הכולל ונדפס גם בספרו פכ"ו ס"ה.
[152] כן הוא בסידור תורה אור. ובשער הכולל שם אינו. ובקונטרס הסידור אות כא תמה עליו, "דמאי שנא שבת מיו"ט". וראה נתיבים בשדה השליחות ע' שיב הע' 3.
[153] בשער הכולל נשמטה תיבה זו בטעות – ראה נתיבים בשדה השליחות ע' שיג הע' 9.
[154] הצ"ע בלשון זו – ראה אוצר מנהגי חב"ד שם ע' רכא. נתיבים בשדה השליחות ע' שיד הע' 13.
וראה פרדס חב"ד גל' 9 ע' 145. גל' 16 ע' 226.
[155] מיקום הוספה זו כאן היא רק בסידורי 'תורה אור', אבל בסידורי תהלת ה' ומחזורי חב"ד מופיע נוסח זה אחר "וישלח ברכה" וכו'. ובמחזור השלם מהדורת אה"ק תשס"ה ואילך נקטו כבסידור 'תורה אור'. ואילו במהדורת נ"י תשס"ה נקטו כבסידור תהלת ה'. וראה נתיבים בשדה השליחות ע' שיג הע' 11 ובע' שטו, שצידד כבסידור 'תורה אור'.
[156] בביאור הלכה סי' קמא חילק, דהיינו דוקא כשאינו נוטל שכר, אבל אם בא בשכרו אינו חיוב כלל. אולם בשו"ע אדה"ז סי' תקפד ס"ח הביא מנהג זה ולא חילק בין התוקע בחינם לנוטל שכר. וכן העיר ב'ילקוט הגבאי'. אבל ראה התקשרות גל' תתקצח ע' 8 הע' 17.
[157] מג"א וביאור הלכה שם. ולפי המבואר לעיל בהערה הקודמת, נראה דה"ה גם אם נוטל שכר.
[158] למען ידעו . . בנים יולדו ע' 140. אוצר מנהגי חב"ד שם ע' קד ואילך.
[159] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קד.
[160] שם.
[161] שם ע' קה. אך להעיר, שעלה רק למפטיר ולמנחה, שבקריאתם אין משנים מהנעימה של כל השנה.
[162] משמאל לספר-התורה הראשון – כ"כ בשו"ת משנה הלכות חי"ג סי' כב, כדי שיהיה קרוב יותר לבעל-הקריאה ולא יהיה אחר כך כמעביר על המצוות.
[163] רמ"א סי' קמז ס"ח ובמג"א שם סקי"ב.
[164] שו"ע אדה"ז סי' תקפה ס"ב.
[165] שיחת כ"ה תשרי תש"נ (תורת מנחם תש"נ ח"א ע' 257). וכמובן, יש להיזהר שלא יפריעו לשמיעת התקיעות של המבוגרים.
[166] שכן במקרים מסוימים אין התקיעה כשרה אפילו בדיעבד. ומאידך, לא תמיד יכול להחמיר על עצמו ולחזור ולתקוע מספק, שהרי תקיעה לחינם אסורה ביום-טוב, משום עובדין דחול.
[167] ספר המנהגים ע' 56.
[168] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' צא. הלכות ומנהגי חב"ד ע' 16 הע' 75.
[169] המלך במסיבו ח"ב ע' קעה, שכך נהגו כ"ק אדמו"ר הרש"ב וכ"ק אדמו"ר הריי"צ, וראה סידור רבינו הזקן עם ציונים מקורות והערות על אתר סוה"ע 72, שהיה נשמע לעומדים ליד כ"ק אדמו"ר בעת התקיעות, שניגן אז ניגון ג' תנועות.
[170] שו"ע אדה"ז סי' תקפה ס"ג.
[171] מ'משנת חסידים' מסכת יום ראש השנה רפ"ג. וכ"ה ב'פרי עץ חיים' ריש שער השופר.
[172] ראה בהרחבה לקוטי שיחות חל"ט ע' 43 ואילך. המלך במסיבו ח"ב ע' קעט.
וראה מכתב הבעש"ט לתלמידו הרב המגיד ממעזריטש (מעש"ק סליחות תקט"ו – נדפס בקובץ התמים גל' ב ע' כז): "בב' ימים של ראש-השנה הקדוש הבעל"ט, קודם התקיעות תצייר ג"כ את צורתי לפניך וגם צורת קדשו של מורי הידוע שזכית לראותו פעם אחת".
[173] סידור אדה"ז קודם התקיעות. ומ"ש שכן אומרים גם הציבור – ראה לקוטי שיחות שם הע' 2. וכ"ה במטה אפרים סי' תקפה סק"ג. וראה גם המלך במסיבו ח"א ע' רלג.
[174] ספר הניגונים ניגון יז-יט.
[175] סידור אדה"ז שם.
[176] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קיח. אבל ראה קונטרס הסידור אות ע.
[177] אוצר מנהגי חב"ד שם.
[178] שו"ע אדה"ז סי' תקפה ס"ג.
[179] שו"ע אדה"ז סי' תקפט ס"ה.
[180] שם ס"ז.
[181] משמעות שו"ע אדה"ז שם.
[182] מטה אפרים סי' תקפה סק"ג. וכן נהג כ"ק אדמו"ר – אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קיג, הלכות ומנהגי חב"ד ע' 19.
כמו"כ פעמים רבות נהג כ"ק אדמו"ר להניח ידו על השופר בעת הברכות – ראה חקרי מנהגים ח"ג ע' קלה ובהע' 39 שם.
[183] שו"ע אדה"ז סי' קכד ס"ב, ושם: "ואם ענה – אפשר שלא יצא ידי חובתו".
[184] שו"ע אדה"ז סי' תקפה ס"א.
[185] שו"ע אדה"ז סי' תקצב ס"ז.
[186] שם.
[187] ראה נטעי גבריאל, הל' ראש השנה, פס"ד סוס"א. וש"נ.
[188] ספר המנהגים ע' 56.
[189] שו"ע אדה"ז סי' תקפה ס"י.
ולהעיר, שרבותינו נשיאינו, בעת שלא תקעו בעצמם שימשו כ'מקריא' (ראה המובא באוצר מנהגי חב"ד ע' קיט. וש"נ), ויתכן שלאו דוקא שהבעל שחרית משמש כ'מקריא' אלא ניתן לכבד בזה כל אדם ירא שמיים היודע את הלכות התקיעות, כדלהלן בפנים.
[190] ראה בהרחבה שו"ע אדה"ז סי' תקצ ס"א-ב תקנת חכמים בזה. ונראה מדברי אדה"ז, שלאחר תקנת חכמים זו הרי כך הוא קיום מצות התורה ואין לפחות מכך מדינא – ראה הלשון בשו"ע אדה"ז סי' תקצב ס"ג ו(בעיקר ב)ס"ז, סי' תקצו ס"א. ועוד. וי"ל דכך היא שיטת הרמב"ם הל' שופר פ"ג ה"ב-ג בזה, דלא כרב האי גאון המובא ברא"ש ראש השנה פ"ד ס"י ובשו"ע אדה"ז סי' תקצב ס"ד בשם "יש נוהגין". וכ"כ המשנ״ב ועוד.
[191] סידור אדה"ז על אתר.
[192] ראה שו"ע אדה"ז סי' תקצב (ובפרט בס"א וס"ז). סי' תקצו ס"א.
[193] ראה שו"ע אדה"ז סי' תקצב ס"ז. סי' תקצה ס"ב.
[194] כדלהלן פ"י ס"ג.
[195] ראה תוס' ראש השנה לג, ב ד"ה שיעור, ורא"ש ראש השנה פ"ד ס"י בשם הערוך.
[196] ואף שהתקיעה ביום-טוב לחינם אסורה מדברי סופרים משום "עובדין דחול" – אכן, אם יש ענין או הידור מצוה, הדבר מותר (ראה שו"ע אדה"ז סי' תקצו ס"א). וראה גם בפסקי תשובות סי' תקצו שהעלה כן בפשטות.
[197] שו"ע אדה"ז סי' תקצו ס"ב.
[198] שו"ע אדה"ז סי' תקצ ס"ט.
[199] כמבואר בשו"ע אדה"ז שם, שהמנהג במדינותינו היה לתקוע תקיעות אלו עם הפסק נשימה. וראה גם להלן לענין התקיעות במבצע שופר.
[200] שו"ע אדה"ז שם.
[201] ראש השנה לג, ב.
[202] ראה בהרחבה שו"ע אדה"ז שם ס"ד וס"ז.
[203] כ"ק אדמו"ר הריי"צ הורה לבעל תוקע שאורך התקיעה שבסוף תשר"ת תהיה באורך של התש"ר שלפניה וכן התקיעות שבסוף תש"ת ותר"ת יהיו באורך הקולות שלפניהם – תורת מנחם – רשימת היומן ע' שדמ. וכן נהגו כ"ק אדמו"ר הזקן וכ"ק אדמו"ר מהר"ש – היום יום חלק שני (תורת מנחם – רשימת היומן ע' תפא).
[204] אגרות קודש ח"כ ע' לט. המלך במסיבו ח"א ע' נה ואילך. וראה אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קכא. וש"נ.
[205] עיין היטב שו"ע אדה"ז שם ס"ז.
להעיר שהקול הקצר הנוסף אין לעשותו קצר מדי כ'תרועה', שלא יפסול, אלא קצת ארוך.
[206] ראה אוצר מנהגי חב"ד שם.
[207] שו"ע אדה"ז שם ס"ד. תורת מנחם – רשימת היומן ע' שדמ. וראה אוצר מנהגי חב"ד שם ע' קכג עד כמה היו מאריכים רבותינו נשיאינו בטרומיטין. וש"נ.
[208] שו"ע אדה"ז סי' תקצ ס"ד.
[209] רמ"א סי' תקפה ס"ב. שו"ע אדה"ז שם ס"ו.
[210] שו"ע אדה"ז סי' תקצ ס"ג.
[211] ראה שו"ע אדה"ז שם סי"ח.
[212] ראה שם ס"ט.
[213] שם סט"ו-ז.
[214] שם סוסט"ז.
[215] שם סט"ו.
[216] ואפילו אם היה זה לאחר שתקע רק ג' טרומיטין של תרועה הראשונה, כיון שיוצא בזה ידי חובה לפי דעה אחת.
[217] שם סי"ז.
[218] ע"פ שו"ע אדה"ז שם סי"ז.
ובשם הרב יוסף יצחק אופן שי', שפעם אחת אירע כן אצל כ"ק אדמו"ר, ובכל פעם חזר לתקיעה הראשונה של תר"ת ועד שהצליח להריע תרועה שלימה נמשך הדבר כ-25 דקות(!).
[219] לפי המובא בהערה הקודמת.
[220] שו"ע אדה"ז שם סי"ח.
[221] שם.
[222] שם סי"ט.
[223] כמובא בסידור אדה"ז.
[224] שאין מתוודים בראש-השנה – ראה שו"ע אדה"ז סי' תקפב ס"ב. אגרות קודש חכ"ג ע' תקיא ואילך, לפי לקוטי דיבורים ח"א ע' 102. אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קכד ואילך. ושם, בשם הרב שלמה חיים קסלמן ע"ה, שהוידוי בלחש הוא ציור פני הרב. וראה לעיל הע' 172 ממכתב הבעש"ט.
[225] ספר המנהגים ע' 56.
[226] קונטרס לימוד החסידות ע' 11. וראה המלך במסיבו ח"א ע' קיג. אוצר מנהגי חב"ד שם ע' קכז.
[227] ראה שו"ע אדה"ז סי' תקצב ס"א וס"ז. סי' תקצו ס"א.
[228] שו"ע אדה"ז סי' תקצב ס"ט.
[229] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קלד.
[230] ראה מטה אפרים סי' תקצא סקי"ג.
[231] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קלה.
[232] שו"ע אדה"ז סי' תקצב ס"ו.
[233] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קלז.
[234] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קלא.
[235] מחזור השלם.
[236] 'רשימות חוב' קפג ע' 10. וראה הלכות ומנהגי חב"ד ע' 22 הע' 109.
[237] מחזור השלם.
[238] כמבואר בשו"ע או"ח סו"ס קלא. וראה הלכות ומנהגי חב"ד ע' 22 הע' 110.
ויש להקפיד שהחציצה תהיה בין ראשו וברכיו לקרקע.
[239] ספר המנהגים ע' 57. צמח צדק פסקי-דינים, חידושים על הרמב"ם הל' תפילה פ"ה הי"ג.
[240] 'רשימות' חוברת ד ע' 10.
[241] הנהגת כ"ק אדמו"ר – אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קלב.
[242] 'רשימות' שם.
[243] כנראה מטעמי צניעות – ראה שו"ת תשובות והנהגות ח"ב או"ח סו"ס ער.
[244] מטה אפרים סי' תקצב סק"א.
[245] הלכות ומנהגי חב"ד ע' 22.
[246] מחזור.
[247] שבח המועדים ע' 30 הע' 12, שכך תקעו אצל כ"ק אדמו"ר הריי"צ ואצל כ"ק אדמו"ר.
[248] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קלח.
[249] מחזור, ודלא כמ"ש באוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קלח.
[250] ספר המנהגים ע' 57. וראה אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קלט. וש"נ.
[251] אוצר מנהגי חב"ד שם.
[252] לפי שו"ע אדה"ז סי' תעג ס"ב.
[253] ראה שו"ע אדה"ז סי' תקפג ס"ח.
[254] שם.
[255] ראה נטעי גבריאל, הל' ראש השנה, פס"ז סי"ט ובהע' לח. וש"נ.
[256] ספר המנהגים שם.
[257] שם.
[258] שו"ע אדה"ז סי' תקפג ס"ז.
[259] אוצר מנהגי חב"ד שם.
[260] ראה דרכי משה סי' תקפג סק"ב. תורת מנחם תנש"א ח"ב ע' 378.
[261] 'רשימות' חוברת ד ע' 9. אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קמה.
[262] מטה אפרים סי' תקפג סק"ד.
[263] כהנהגת כ"ק אדמו"ר הריי"צ – ראה המלך במסיבו ח"ב ע' כ. אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קמה. וש"נ.
[264] שכן מהנהגת כ"ק אדמו"ר הריי"צ שבהערה הקודמת משמע שלא עשה כן לכתחילה והעדיף לקיים ה"תשליך" בעשי"ת.
[265] ראה כף החיים סי' תקפג סק"ל.
[266] הוראת כ"ק אדמו"ר, הובאה בכפר חב"ד גל' 536 ע' 14.
[267] ראה קצה המטה סי' תקצח סק"ז.
[268] סידור אדה"ז.
[269] ספר המנהגים ע' 57.
[270] ראה לעיל פ"י ס"ה. וש"נ.
[271] שכן לשיטת אדה"ז בסידורו ד"ה זמן קריאת שמע, זמן תחילת היום הוא בהנץ החמה.
ובדומה לסוף זמן קריאת שמע – ראה בהרחבה בירורי מנהגים – מועדים ע' 117 ואילך. נתיבים בשדה השליחות ח"ב פ"ט הע' 14. וש"נ.
[272] ע"פ המבואר בשו"ע אדה"ז סי' תקפח ס"א. וראה נתיבים בשדה השליחות שם הע' 15.
[273] שכן מצות שופר היא מדאורייתא ועולה בחשיבותה על מעלת התפילה בציבור.
[274] ראה שו"ע אדה"ז סי' תקפח ס"א.
[275] ראה משנה ברורה סי' תקפח סק"א וב'שער הציון' שם.
[276] לפי שו"ע אדה"ז סי' תקפח ס"ב (גבי תקע קודם עמוד השחר והמשיך לאחר עמוד השחר).
[277] ראה מטה אפרים סו"ס תרא. משנה ברורה סי' תר סק"ז.
[278] שדינו דומה לתוקע בבית-הכנסת, שכיון שתוקע עבור הציבור, נכללים בכוונתו גם אלו השומעים אותו מחוץ לבית-הכנסת ומהבתים הסמוכים לו – עיין היטב שו"ע אדה"ז סי' תקפט סי"ז.
[279] כן מובן משו"ע אדה"ז שם. וכ"כ בכף החיים שם סקמ"ה ובמשנה ברורה סקי"ז.
[280] ראה לעיל בהערות הקודמות. וכ"כ בחשוקי חמד ראש השנה ע' שפו ואילך.
[281] ראה שו"ע אדה"ז סי' תקפז ס"א.
[282] וכדין "מי שהיה מהלך ועמד כדי לשמוע התקיעות משליח-ציבור ואח"כ נסתפק לו אם נתכוון לצאת בשמיעתו – אין צריך לתקוע לו שנית, דכיון שעמד מהליכתו, חזקה שנתכון לצאת ידי חובתו" (שו"ע אדה"ז שם ס"ח).
[283] ראה מטה אפרים סי' תקפה סק"ט. וראה שיעורי הלכה למעשה (להרב שלום דובער לוין שי', קה"ת תשע"ד) ח"א סי' עא. ועיג"כ פסקי תשובות סי' תקפה הע' 14 ובאות ז והע' 51.
יש שכתבו שלכתחילה, יתכוון התוקע לצאת ידי חובתו בפעם הראשונה שתוקע, ש"מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה" (מטה אפרים סי' תקפה סק"ט). ויש שכתבו, שנכון לחוש להשיטות שבמצוה דאורייתא אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתו לאחר שיצא ידי חובה בעצמו (הגהות לחם הפנים לקיצושו"ע סי' קכט סי"ט לפי שו"ת שאגת אריה סי' יג בשם גדולי הראשונים. וראה גם שדי חמד, מערכת ראש השנה, סי' ב אות מ), ולכן יעשה תנאי, שאם הלכה כמותם אינו יוצא ידי חובתו אלא בתקיעות האחרונות (שו"ת הר צבי ח"ב סי' פו בשם האדר"ת).
[284] לפי שו"ע אדה"ז סי' תקפה ס"ה. וראה נתיבים בשדה השליחות שם הע' 1.
[285] שכן נחשב מחויב בדבר מצד דין "ערבות" – לפי שו"ע אדה"ז סי' קסז סכ"ג.
[286] ראה שו"ע אדה"ז סי' תפד ס"ד: "ואם הם אין יודעים לברך ברכת המזון, יקרא הוא עמהם כל ברכת המזון מילה במילה, ואינו כמברך לבטלה, כיון שהן עונין אחריו כל מילה ומילה, והרי הוא כמקרא את הקטן ומלמדו ברכת המזון אחר אכילתו". וראה נתיבים בשדה השליחות שם הע' 3. שיעורי הלכה למעשה סי' עא אות ג.
[287] ראה 'שיעורי הלכה למעשה' שם סוף אות א, לפי המבואר בשו"ע אדה"ז סי' קכד ס"א גבי חזרת הש"ץ, שמוציא רק את מי שאינו בקי. והוא דלא כמ"ש בנתיבים בשדה השליחות שם ס"ב ובהע' 2, לפי המנהג המובא ב'מטה אפרים' סי' תקפה סק"ו ועוד, שמברך התוקע ומוציא את הבקי יחד עם מי שאינו בקי, דמנהג זה לא הובא בשו"ע אדה"ז (וראה בס' הנ"ל שם הע' 1).
[288] ראה שו"ע אדה"ז סי' תקפה ס"ב.
[289] ראה פסקי תשובות סי' תקפה הע' 47. נתיבים בשדה השליחות ח"ב פ"ט ס"ו. וש"נ.
[290] נתיבים בשדה השליחות שם הע' 9.
[291] ראה שיעורי הלכה למעשה שם אות ב לפי שו"ע אדה"ז סי' קצ ס"ד (לענין ברכות הטעונות כוס), סי' רסט ס"ג (לענין קידוש), סי' רצו סי"ז (לענין הבדלה) וסי' קסז סכ"ג (לענין ברכת הנהנין), ודלא כמ"ש בנתיבים בשדה השליחות שם ס"ה ובהע' 5, שיכול לברך עבורם רק אם אינם יודעים לברך.
ומה שהקשה שם ב'שיעורי הלכה למעשה' מכך שבברכת המזון מצינו (שו"ע אדה"ז סי' קפה ס"ד) שיכול לברך עבור בניו הקטנים רק כאשר אינם יודעים לברך – יש ליישב, דשאני חיובו של הקטן בברכת המזון אף שהוא מדין חינוך, כמבואר בארוכה בשו"ע אדה"ז סי' קפו ס"ג, ע"ש, ולכן אי אפשר לברך עבורו אא"כ אינו יודע לברך.
[292] ראה לקוטי שיחות חכ"א ע' 497 שמחלק בין מכשיר חשמלי למכשיר מכני, שהשומע דרך מכשיר מכני שיוצא י"ח, דאכן שומע קול שופר. וראה בכ"ז פסקי תשובות סי' תקפט אות ג. נתיבים בשדה השליחות פ"ט ס"ח ובבירורי הלכה סי' יג. וש"נ.
[293] שו"ע אדה"ז סי' תקצ ס"ט. וראה לעיל פרטי הדינים בזה.
[294] ואף שבתקיעות שבביהכנ"ס עושים פעמים כך ופעמים כך, כדי לצאת גם דעת החולקים בזה (כמבואר בשו"ע אדה"ז שם), ולכן בתקיעות דמעומד עושים הפסק גם בין 'שברים-תרועה' שבתשר"ת – במבצעים, שתוקעים רק סדר תשר"ת אחד יש לתקוע רק בנשימה אחת, וכפי הדעה העיקרית להלכה.
[295] משמעות דברי אדה"ז שם.
[296] ראה שו"ע אדה"ז סי' תקצ ס"ד-ז.
[297] וביאור הדברים בקצרה: הסיבה שתוקעים ל' קולות של תשר"ת ג' פעמים, תש"ת ג' פעמים ותר"ת ג' פעמים היא משום שהחיוב מן התורה הוא לתקוע תרועה עם תקיעה לפניה ולאחריה, ולפי שאין אנו יודעים מה היא התרועה, תקנו חכמים לעשות התרועה בכמה אופנים שונים כדי לצאת ידי כל הספיקות (ראה בהרחבה שו"ע אדה"ז סי' תקצ ס"א-ב). ונראה מדברי אדה"ז, שלאחר תקנת חכמים זו הרי כך הוא קיום מצות התורה, ואין לפחות מכך מדינא (כן משמעות לשון אדה"ז בסי' תקצב ס"ג ו(בעיקר ב)ס"ז, סי' תקצו ס"א, ועוד. וי"ל דכך היא שיטת הרמב"ם הל' שופר פ"ג ה"ב-ג בזה, דלא כרב האי גאון המובא ברא"ש ראש השנה פ"ד ס"י, ובשו"ע אדה"ז סי' תקצב ס"ד בשם "יש נוהגין". וכ"כ המשנ״ב ועוד).
[298] שכן כתב בשו"ע אדה"ז סי' תקצג ס"ג (מהר"ן ראש השנה יא, ב בדפי הרי"ף ד"ה ודאמרינן. טושו"ע סי' תקצג ס"ב ומג"א שם סק"ג) דמי שאינו יודע כיצד לעשות התרועה, שיתקע מה שהוא יודע ויעשה י' קולות, "דשמא מה שהוא יודע זו היא תרועה האמורה בתורה ונמצא מקיים המצוה כמאמרה", היינו שהגם שמתקנת חכמים מחויב הוא מצד הספק לתקוע ל' קולות, אבל מ"מ כל שיכול לתקוע באחד מאופני התרועה האמורה בתורה, מחוייב לעשות כן שמא אכן זו היא התרועה, ונמצא שקיים את מצות התורה. ומזה למד במטה אפרים על אתר סק"ג דמי שהוא חלוש וכו' "יתקע תשר"ת לבד בלא ברכה", והיינו ג' פעמים תשר"ת (ראה מועדי קודש הל' ראש השנה פ"ח הע' 11. שו"ת השלוחים ע' רנב במוסגר). ואכמ"ל בשיטת המטה אפרים בזה.
[299] כנ"ל מה'מטה אפרים', וכן מסתבר, דהלא לפי המובא לעיל בהערה, אכתי מידי ספיקא לא נפקא.
[300] שכן בתשר"ת תוקע למעשה את כל סוגי התרועות. וכן דעת הגה"ח הרב חיים שלום דייטש שליט"א והגה"ח הרב יקותיאל פרקש שליט"א ועוד. וראה גם נתיבים בשדה השליחות ח"ב פ"ט ס"ד ובהע' 4. שו"ת השלוחים סי' מז.
אבל ראה התקשרות גל' א'נג ע' 10 הע' 39.
[301] לפי המבואר בסי' תקצג שם. וראה נתיבים בשדה השליחות ושו"ת השלוחים שם.
[302] ראה שו"ע אדה"ז סי' תקצו ס"ב.
[303] ראה שו"ע אדה"ז סי' תקג ס"ב-ג. מטה אפרים סי' תקצח סק"ח.
[304] כמובן משו"ע אדה"ז סי' שכא ס"ו וסי' תק ס"כ, שכל שאינו עושה מעשה בידיים והכל נעשה מעצמו, מותר לעשותו כל עוד וראוי לאוכלו בו ביום, ולא אסר אלא גבי בשר חי בשבת, שאף שמותר לטלטלו הרי אינו ראוי לאכילה לכל אדם, משא"כ במאכלים הראויים לאכילה בשבת עצמה. ע"ש. וראה גם שמירת שבת כהלכתה פ"י ס"ה. פסקי תשובות סי' שב סי"ז הע' 146. סי' שח סמ"ה. וראה שם לענין חלה קפואה.
ולהבהיר, שכל זה לענין להפשירו, אבל פשוט שאסור לחממו על גבי מקור חום, אפילו אם הוא יבש לחלוטין, אם עושה כן לצורך הלילה, שהרי יש כאן סרך מלאכה, מה גם שיש כאן קצת מעשה בידים, שמיד בשעת ההנחה על מקור חום מתחיל תהליך החימום ולא שנעשה בדרך ממילא לבד, ואין להקל בזה.
[305] כמבואר בשו"ע אדה"ז במקומות שנסמנו בהערה הקודמת. וראה עוד מדור 'הלכות בטעמיהן' בכפר חב"ד גל' 1632. וש"נ.
[306] שו"ע אדה"ז סי' רצט סי"ז.
[307] מטה אפרים סי' תקצט סק"ט. סי' תר סק"ו. וראה באלף למטה שם סק"ה.
אכן, אשה הלובשת בגד חדש להדלקת נרות – אינה צריכה להמתין עד הקידוש, ותברך "שהחיינו" בהדלקת הנרות.
[308] שו"ע אדה"ז סי' תר ס"ה-ו.
[309] שו"ע אדה"ז סי' תצא ס"ד. סידור אדה"ז.
[310] אופן החזרה במקום שנזכר כתב הקצות השולחן הערות למעשה, תשרי, ע' קיג: אם נזכר לפני שאמר ה' ד"ותתן לנו" – יחזור לומר "ותודיענו", אם נזכר לאחר שאמר ה' ד"ותתן לנו" – יסיים הקטע עד "זכר ליציאת מצרים" ויאמר "ותודיענו", ואח"כ יאמר: "ותתן לנו את יום הזיכרון (וידלג "ה' אלוקינו")" כו'. ואם נזכר לאחר "יעלה ויבוא" – יסיים "יעלה ויבוא" ואחר כך יאמר "ותודיענו" לבד, ויתחיל "אלוקינו ואלוקי אבותינו מלוך" וכו', אם נזכר לאחר שהתחיל "אלוקינו" וכו' – יסיים "ומלכותו בכל משלה" ויאמר שם "ותודיענו", ואם נזכר כשהגיע ל"ברוך אתה ה'" – יאמר שם "ותודיענו" ואח"כ יאמר שוב: "כי אתה אלוקים אמת" כו'. וכ"כ בנטעי גבריאל, הלכות ראש השנה, פ"ע ס"ב.
[311] כדין השוכח לומר "אתה חוננתנו" בערבית דמוצאי-שבת – ראה שו"ע אדה"ז סי' רצד ס"ז.
[312] ראה מטה אפרים סי' תקצט סק"ז. וכן הסכים הגרש"ז אויערבך. וראה גם בנתיבות התפלה פי"א ס"ט.
[313] סידור אדה"ז.
[314] ראה לקוטי שיחות חל"א ע' 191.
[315] ספר המנהגים ע' 39.
[316] ראה הלכות ומנהגי חב"ד ע' 26 הע' 129.
[317] לפי שו"ע אדה"ז סי' רעא סכ"ז-ח. סי' רצט ס"ז. וראה בהרחבה בנתיבות התפלה פכ"ה ס"ו ואילך. וש"נ.
[318] ראה שו"ע אדה"ז סי' רצד ס"ג לגבי מוצאי שבת. וה"ה מוצאי שבת שחל ביו"ט – ראה פמ"ג א"א שם סק"ג.
[319] ספר המנהגים ע' 56. בטעם הדבר ראה אגרות קודש ח"ג ע' רט.
[320] כמובן שאם הפרי חדש מעורב עם פירות אחרים, כגון בקומפוט וכיו"ב, אין צורך לאכול ממנו דוקא כזית אלא כל הפירות מצטרפים לשיעור כזית.
[321] ספר השיחות תש"ה ע' 4. אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' פא-פב.
[322] אוצר מנהגי חב"ד שם ע' קב. ושם, שפעם אירע שהביאו לפני כ"ק אדמו"ר רימונים בלילה השני, וכ"ק אדמו"ר התפלא מדוע לא הביאום בלילה הראשון, ולא אכלם.
[323] ראה תורת מנחם תשמ"ג ח"א ע' 56.
[324] אגרות קודש ח"ד ע' תצח.
[325] שו"ע אדה"ז סי' תקפא ס"ב.
[326] פרי מגדים מש"ז ריש סי' תצא.
[327] שו"ע אדה"ז סי' תצא ס"א.
לפרט האם זה כולל בדיקת דם או רק תרומת דם
