בלוג

חמשה עינויים

משך זמן הצום

• צום יום-הכיפורים צריך להיות כ"ו שעות[1], ומאחר שדנים גם חלק משעה כשעה, אפשר להקל ולכן די בכך שצמים קצת יותר מכ"ה שעות[2].

איסור אכילה ושתייה

• אכילה ושתייה ביום-הכיפורים אסורים מן התורה, אפילו במשהו[3], אולם אינו חייב חטאת אלא באם אכל או שתה בשיעור מסוים. ולכן, מי שלא יכול לצום, וכגון חולה שיש לו סכנה או מי שאינו מסוגל לצום, מותר לו לאכול או לשתות בכמות פחותה משיעורים אלו[4], וכדלהלן.

הבהרה חשובה: מאחר שבדיני מעוברת, יולדת, מניקה והחולה בצום, ישנם פרטים רבים ויש לדון בכל אדם לגופו ובהתאם למצבו – אין בכל הבא לקמן בכדי לקבוע מסמרות בנידון, רק להעיר ולכוון באופן כללי בלבד ואין בדברינו תחליף כלל לצורך להיוועץ באופן פרטי עם רב ורופא מבעוד מועד.

מעוברת

• ככלל, גם נשים מעוברות ומניקות חייבות לצום ביום-הכיפורים[5]. ולכן טוב יעשו אם יכינו עצמן כראוי בימים הסמוכים לצום וירבו בשתייה.
• מעוברת שהצום גורם לה חולשה גדולה והתחילו לה צירים מוקדמים (היכולים להוביל ללידה מוקדמת ח"ו), ובפרט מי שהפילה בעבר מחמת צום – לא תצום באופן מלא ויכולה לשתות בשיעורים, ובמקרים מיוחדים אף תאכל בשיעורים, ועליה להיוועץ מבעוד מועד ברב וברופא[6].

בכל אופן, במצב זה אסור לה ללכת לבית-הכנסת, באם עקב כך תזדקק לאכול או לשתות ולו בשיעורים בלבד, וגם הבעל, באם עקב הימצאותו הוא בבית-הכנסת ייגרם לאשתו עומס שיביא אותה למצב שתזדקק לשתיה בשיעורים – יישאר להתפלל בביתו[7].

• מעוברת בחודש תשיעי צריכה לצום, מאחר שבשלב זה אין סכנה באם תלד[8].
• כל האמור אם לא מצטרפות בעיות נוספות להריון, ובפרט בהריון בסיכון, שבמקרה כזה עליהן להיוועץ מבעוד מועד עם רב ורופא, האם הן מחויבות לצום במצבן, ובאם לא – האם די שישתו בשיעורים או כרגיל ואם יכולות גם לאכול.

יולדת

• יולדת, עד שלשה ימים מהלידה – אינה צריכה להתענות כלל, אולם אם אומרת שאינה צריכה לאכול ובפרט אם גם הרופא אומר כן – מאכילים אותה בשיעורים[9].
• שלשה ימים אלו אינם נמנים מעת לעת, כגון אם ילדה בז' בתשרי אחר חצות היום – אין מחשבים את השלשה ימים עד לאחר חצות של יום-הכיפורים, אלא מחשבים אותם לפי סדר הימים, היינו שיום ז' הוא היום הראשון, יום ח' הוא היום השני ויום ט' הוא היום השלישי, כך שיום הכיפורים הוא כבר היום הרביעי ואינה נחשבת בתוך שלשה ימים ללדתה, אף שבפועל לא עברו שלשה ימים שלמים[10].
• לאחר שלשה ימים מהלידה ועד שבוע – הדבר תלוי בהרגשתה היא, שבאם ביקשה אוכל בעצמה ואף דעת הרופאים שצריכה לאכול – מאכילים אותה כרגיל, ואם דעת הרופאים שאינה צריכה לאכול – תאכל ותשתה בשיעורים בלבד, ואם היא מסופקת או שאינה יודעת, או שלא ביקשה לאכול – מאכילים אותה, אלא אם כן דעת הרופאים שאינה צריכה לאכול, ואם אמרה שאינה צריכה לאכול – אין מאכילים אותה[11].
• לאחר שעבר שבוע מהלידה – דינה ככל חולה שאין בו סכנה וצריכה לצום כרגיל, אלא אם כן חלה הרעה במצבה והיא אומרת שצריכה לאכול, שאז מאכילים אותה בשיעורים[12].
• אשה שעברה הפלה, באם היה זה לאחר ארבעים יום מתחילת ההריון – דינה כיולדת[13], אולם באם הפילה קודם לכן – תיוועץ ברב.
• יולדת שילדה בניתוח קיסרי, או אשה שעברה גרידה – עליהן להיוועץ ברב אם יש להם דין יולדת לענין צום יום-הכיפורים.

מניקה

• אשה מניקה חייבת לצום, כאמור. באם חוששת שבמידה ולא תשתה לא תהיה לה כמות מספקת של חלב – צריכה לתת לתינוק תחליפים או להכין חלב לפני יום-הכיפורים. אך במקרה שאין שום ברירה או שכל תזונת התינוק תלויה בכך ובאם תתענה התינוק עלול להסתכן – מותר לה לשתות בלבד ובשיעורים. וכאמור גבי מעוברת – עליה להישאר בבית ולשכב ולנוח ולא ללכת לבית-הכנסת, כדי שלא תגיע עקב כך למצב שתצטרך לשתות[14].

קטנים

• קטנים וקטנות שהגיעו לחינוך למצוות עינוי (מגיל 9), צריכים לחנכם למצוות עינוי דהיינו לצום מעט שעות ולאכול מאוחר יותר מהזמן שהם רגילים לאכול תמיד, כפי כוחם[15], ואם אכלו או שתו (בזמן שעליהם לצום) – האב צריך למחות בידם[16].
• אבל קטנים שלא הגיעו לגיל חינוך – אינם מתענים כלל, ואםילו אם הקטן רוצה להחמיר על עצמו – מוחין בידו, כדי שלא יבוא לידי סכנה[17].
• יש הורים שנהגו לחנך את ילדיהם הקטנים שיתענו בליל יום-הכיפורים ואף מנעו מאכל מהם כשהיו זקוקים לכך, אולם טעות היא בידם, ויש לאפשר להם לאכול בגיל זה[18].
• אין להתעסק בהכנת המאכלים עבורם, אלא אם כן אינם יודעים להכין לעצמם, אבל לגעת במאכלים או לתת להם מאכלים מוכנים – מותר[19].
• אין מדקדקים שילדים מגיל 11 יצומו את כל הצום, ודי להם בחינוך לשעות ואינם צריכים להשלים הצום[20].

חולה

• צום יום הכיפורים איסורו מן התורה, לפיכך דינו חמור משאר הצומות, ואף חולים חייבים לצום בו, רק חולה שיש חשש סכנה שמא בעקבות הצום ימות – פטור מצום הכיפורים, שפיקוח נפש דוחה את מצוות הצום[21].
• גם כאשר ישנה סכנת נפשות, אם אפשר להסתפק בשתייה בלבד – אין לאכול. וגם כאשר יש צורך לאכול ולשתות, צריך החולה, באם הדבר אפשרי, לשתות ולאכול בשיעורים[22].
• לכן, כל חולה מסוכן, שיש חשש שתגבר מחלתו עקב הצום, או שהוא כעת אינו מוגדר כחולה מסוכן אולם הצום עלול להביאו לידי סכנה – פטור הוא מהצום, ולכן עליו להיוועץ מבעוד מועד ברב וברופא, האם וכיצד עליו לנהוג בצום. וגם אם קיבל פסק מרב בנוגע למצבו בשנה שעברה, עליו להציג שוב בפני הרב והרופא את מצבו העדכני ולשאול לדעתם.
• חולה הנמצא במצב של סכנה מיידית או בספק סכנה מיידית ביום-הכיפורים, או אדם שחש מאוד ברע לפתע עקב הצום עד כדי כך שהוא מסופק אם נכנס למצב של סכנת חיים מיידית והמצב בהול – אין להשתהות כדי לברר את דינו אלא יאכל וישתה מיד בהתאם לצורך[23].
• כיון שאיסור אכילה ושתייה ביום-הכיפורים הוא אפילו במשהו, כאמור, לכן יש לחולה שהתירו לו לשתות או לאכול ולשתות בשיעורים, שלא יאכל או ישתה יותר מכדי צרכו, שאחרת הוא עובר על איסור יום-הכיפורים, וכן אם מספיק לו לשתות פעם אחת פחות מהשיעור – אין זה היתר להמשיך ולשתות הלאה פחות מהשיעור, אלא בכל פעם צריך לבדוק האם הוא אכן זקוק לזה או לא.

מצד שני, חייבים לדעת שחולה המחמיר על עצמו לצום על-אף הוראת הרופא והרב כי עליו לאכול, עליו נאמר "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש"[24]. וכמו כן, "כל מקום שמותר לאכול ואינו רוצה לאכול מאכילין אותו בעל כורחו"[25].

• לאור זאת, מי שההליכה לתפילה בבית-הכנסת תגרום לו שיצטרך לאכול או לשתות פחות מהשיעור – עליו להימנע מללכת לבית-הכנסת ויתפלל בביתו (ואפילו על מיטתו). ואפילו אם בלאו-הכי אוכל ושותה פחות מהשיעור, מכל-מקום אם על-ידי ההימנעות מההליכה לבית-הכנסת הוא ישתה או יאכל פחות פעמים במשך יום-הכיפורים – גם-כן עליו להימנע מללכת לבית-הכנסת[26].
• תרופות שאין חובה לקחתם – אסור לקחתם ביום-הכיפורים ואפילו אם בולע אותן בלי שתייה כלל. ולכן חולה שהתחיל לקחת אנטיביוטיקה וכבר ירד החום – לא יבלע תרופה בתוך החג, כי לא יבוא לידי סכנה בכך שיחסיר לקיחה אחת[27].
• תרופות המיועדות לחולי שיש בו סכנה או המיועדות לכך שהחולה לא יבוא לידי סכנה, כגון תרופות לשמירת לחץ-דם, סכרת, בעיות לב, כליות, תרופות פסיכיאטריות שחייבים לקחתן כל יום; וכן הלוקח אנטיביוטיקה ועדיין לא ירד החום, שאם יפסיד לקיחה אחת יכול לבוא לידי סכנה – מותר לקחתן לכתחילה ביום-הכיפורים ואין צריך לחכות עד שחס-ושלום יורע מצבו[28].
• מי שהותר לו לקחת תרופות אלו – יש לו לבולעם ללא מים. ואם התרופה אינה מרה – יש לעוטפה בחתיכת נייר (כטישו וכדו') כדי שלא ירגיש את טעם התרופה. מי שאינו יכול לבלוע את התרופה ללא מים – ירסק את התרופה במעט מים, באופן שהמים נשארים מרים מהתרופה ואין בהם הנאה.

אם אינו יכול לעשות גם כך, וכגון תרופות שאי-אפשר לרסקן במים – יערבב בתוך מעט מים דבר מר כסודה לשתייה או תמצית תה מרה ויבלע את התרופה וישתה את המים[29].

שיעורים

• שיעור אכילה שאינה נחשבת לפתיחת הצום לכתחילה היא אוכל מוצק בכמות של כ-30 סמ"ק, וכשחייבים לאכול יותר – ניתן להקל עד 38 סמ"ק[30].
• שיעורים אלו נמדדים לפי נפח (ככל שיעורי התורה) ומותר לשוקלם ולמודדם ביום הכיפורים עצמו, אלא שנכון לעשות זאת בערב יום-הכיפורים[31], ומכל מקום כדאי שיכין מבעוד מועד את כלי המתאים למדידת השיעורים[32].
• ניתן לאכול מספר פעמים בשיעורים אלו, אלא שיש להפסיק ביניהם בשיעור "כדי אכילת פרס", שלכתחילה הוא 9 דקות[33], ולאחר מכן נחשבת האכילה השנייה לאכילה חדשה ואינה מצטרפת עם האכילה הראשונה. ולכן יש לאכול עד כמות זו של כ-30 (או 38) סמ"ק ולחכות 9 דקות מסוף אכילה זו, ואחר-כך להתחיל לאכול שוב כמו זו.

בשעת הדחק, כאשר חייב לאכול ולשתות עוד, יצמצם את זמן ההמתנה וימתין 8 דקות מסוף האכילה הראשונה עד לתחילת האכילה השנייה. ואם אין זה מספיק – יחכה 7 דקות ויכול לרדת עד 6 דקות ויש אומרים אף עד 4 דקות[34]. באם יודע שגם זה אינו מספיק – יש להיוועץ ברב מורה הוראה.

• שיעור השתייה שאינה נחשבת לפתיחת הצום היא 40 סמ"ק ושיעור זה נקרא 'כמלוא לוגמיו', דהיינו כמות השתייה שאדם מסוגל למלא בצד אחד של פיו. שיעור זה של 40 סמ"ק הוא באיש או אישה ממוצעים, אך צעירים, שפיהם קטן יותר, צריכים לשער לפי הכמות שהם יכולים להכניס בפה שלהם, ולכן עליהם לשתות רק 30 או 35 סמ"ק[35].
• לצורך מדידת כמות זו של השתייה המותרת, מותר, כאמור, למדוד ביום-הכיפורים עצמו, ואפשר לעשות זאת באמצעות בקבוקים עם סימוני הכמויות, כבקבוקי תינוקות (במידה והמידות שעליהם מדויקות!) וכיו"ב או להשתמש במזרק וכדו'. אפשרות נוספת היא שלפני הצום ימלא את אחת מלחייו במים ואחר כך יחזיר זאת לתוך כוס חד-פעמית ויסמן על גבי הכוס עד היכן מגיעים המים וכך יידע במשך החג למלאות מים עד לאותו מקום; ועד כמות זו הוא שיעור השתייה המותר לו.

גם בשתייה צריך להפסיק 9 דקות מסוף שתייה לתחילת שתייה[36]. לכן, החולים יכולים לשתות עד כמות זו ולחכות 9 דקות ולשתות שוב כמות זו. ואם אינו מסוגל לחכות 9 דקות – יצמצם את זמן ההמתנה ל-8 דקות ויצמצם עד 6 או אפילו 4 דקות, כמו באכילה, כנ"ל. באם יודע שגם זה אינו מספיק – יש להיוועץ ברב מורה הוראה.

• כל סוגי המאכלים מצטרפים לכמות של 30 סמ"ק וכן כל סוגי השתייה מצטרפים לכמות של 40 סמ"ק. אך אכילה ושתייה אינן מצטרפות זו עם זו ולכן כל 9 דקות אפשר גם לאכול וגם לשתות יחד, בשיעורים הנ"ל[37].
• דברים נוזליים נחשבים משקה ולכן לֶבֶּן ויוגורט מוגדרים משקה, אולם כל רוטב וכיו"ב בטל הוא למאכל, ולכן כאשר מורחים ממרח על לחם – הוא נחשב מאכל ומצטרף לשיעור המאכל[38].
• כאשר אוכלים או שותים אין חייבים לשתות דווקא מים, אלא אפשר לשתות או לאכול גם דברים מזינים כגון מיץ ענבים ושאר מיצי פירות, דבש וחלב (אך לא סתם דברים שהם לתענוג בלבד), עוגת דבש ובשר וכיו"ב, על-אחת-כמה-וכמה כאשר אם ישתה או יאכל דברים מזינים יזדקק לפחות אוכל או שתייה, שעדיף לנהוג כך[39].

דין האוכל ביום-הכיפורים

• האוכל ביום הכיפורים אינו צריך לעשות קידוש ולבצוע על לחם משנה, כיון שלא תקנו חכמים קידוש ולחם משנה ביום-הכיפורים[40].
• האוכל לחם ביום-הכיפורים – נוטל ידיו כדרכו עד פרק הזרוע[41].
• אם אוכל לחם לשיעורין, כיון שהוא פחות מכביצה – נוטל ידיים ואינו מברך "על נטילת ידיים", ואם אוכל יותר מכביצה – מברך על הנטילה, ובכל אופן מברך "המוציא"[42].
• אם אכל כזית לחם (בתוך 4 דקות) – מברך ברכת המזון, וכיון שאכל בהיתר, הרי זה ככל יום-טוב, וצריך לומר "יעלה ויבוא", ואומר בו[43]: "ביום הכיפורים הזה, ביום מקרא-קודש הזה, ביום סליחת העוון הזה", ואם חל בשבת – אומר גם "רצה"[44].
• כמו כן, בברכת מעין שלש מזכיר את יום הכיפורים: "וזכרנו לטובה, ביום-הכיפורים הזה"[45].
• קטנים הזקוקים לאכילה ביום-הכיפורים, יש להשגיח עליהם שלא יאכלו אכילה גסה[46] ושיברכו כדין[47].

רחיצה וסיכה

• כל רחיצה של תענוג אסורה ביום-הכיפורים, בין בחמין ובין בצונן, ואפילו אצבע קטנה אסור לרחוץ[48].
• רחיצה שאינה לתענוג, אלא להסרת לכלוך – מותרת, רק יזהר לרחוץ נקודתית את המקום שהתלכלך ולא יותר[49].
• בכל נטילת-ידיים במשך יום-הכיפורים נוטלים הידיים רק עד סוף קשרי אצבעותיו[50].
• הכהנים נוטלים ידיהם עד פרק הזרוע[51].
• המטיל מים, אם לא נגע במקומות המכוסים – אינו יכול ליטול ידיו, כיון שאין זו נטילה של חובה. ולכן, אם הוצרך לנקביו בליל יום-הכיפורים לאחר תפלת ערבית, כיון שאינו צריך עוד להתפלל – יש לו לגעת באחד מהמקומות המכוסים בכדי שיתחייב בנטילה ויטול ידיו עד קשרי אצבעותיו וכך יוכל לברך ברכת "אשר יצר" בטהרה.

אבל בבוקר יכול ליטול ידיו עד קשרי האצבעות גם אם לא נגע במקומות המכוסים, כיון שצריך הוא עוד להתפלל אחר כך[52].

• הנכנס לבית-הכסא מבלי לעשות צרכים או להטיל מים – נוטל ידיו עד קשרי האצבעות ואין צריך ליגע במקומות המכוסים תחילה[53].
• בבוקר נוטלים ידיים עד קשרי האצבעות "ולא יכוין להנאת רחיצה רק להעביר רוח רעה מעל הידיים"[54].
• לאחר שניגב את ידיו בבוקר במגבת, יכול להעביר את המגבת על העיניים, להעביר מהם חבלי שינה[55]. אכן, אם יש בעין לכלוך ממשי – ניתן להעבירו עם מים כדרכו בחול[56].
• אין טובלים כל טבילה שהיא ביום-הכיפורים[57].
• חולה, אע"פ שאין בו סכנה, אם נצרך לכך – רוחץ כדרכו[58] (כמובן באופנים המותרים בשבת).
• כלה, כל שלא עברו עדיין שלשים יום מנישואיה, מותרת ברחיצת הפנים (אם בעלה עמה בעיר[59])[60].
• ההכנות הנדרשות להפס"ט מותרת לעשותם, דהיינו לנקות מעט כפי הנדרש[61].
• הסיכה חמורה מהרחיצה ואסורה אף שאינה לתענוג ואינו מתכוון לתענוג, ולא הותרה אלא כשאין בה תענוג כלל, כמו סיכה שהיא לרפואה[62].
• בכלל איסור סיכה הוא שלא לשים בושם או דאודורנט, גם אם מטרתו להעביר הלכלוך בלבד והוא נטול ריח, כיון שסיכה גם שלא לתענוג אסורה[63], ולכן יש ליתנו על הגוף מערב יום-הכיפורים.
• קטן מגיל שהגיע לחינוך (היינו מגיל 9[64]) – יש לחנכו באיסור רחיצה וסיכה, וקטנים שלא הגיעו לחינוך אין רוחצים אותם, לא במים חמים ולא במים קרים, אלא אם כן התלכלכו, שאז יכול לנקותם, ואם הקטן רוחץ עצמו – אין צורך למחות בו[65].

נעילת הסנדל

• אסור לנעול נעלי עור ביום-הכיפורים, ואפילו מחופים בעור. וטוב להחמיר גם בשל עץ[66].
• נועלים נעלי בד, גומי וכל סנדל שאינו של עור[67].
• יולדת כל שלושים יום אחר הלידה וכן חולה שהצינה קשה לו ומי שיש לו מכה ברגליו – מותרים בנעילת הסנדל. אך בזמננו, שמצויות נעליים סגורות ונוחות שאינם של עור, כתבו הפוסקים שאין להקל[68].
• מאחר שכיום מצויות נעליים סגורות ונוחות שאינם של עור, אין להתיר הליכה ברחוב בנעלי עור מחמת הגשמים וכיו"ב לצורך הגנה על הרגליים[69].
• מכל מקום מי שמותר לו מעיקר הדין ללבוש נעליים של עור ואין לו נעליים אחרות שאינו של עור ונזקק להם – יכול לסמוך על עיקר הדין ולנעול נעלי עור, אך כשיגיע לביתו או לבית-הכנסת יחלצם[70].
• מאחר שאין להוציא מרשות לרשות ביום-הכיפורים, לכן במקום שאין עירוב מותר לצאת לרשות-הרבים בנעלי-בית שאינם של עור רק באם הן סגורות מאחוריו וכדו' כך שלא ייפלו בשעת הילוכו, אבל אם אינם מהודקות – אסור לצאת בהם[71].
• קטן מגיל שהגיע לחינוך (ולענין זה הוא מגיל קטן מאוד[72]) – יש לחנכו באיסור נעילת הסנדל, ואם לבש נעליים אלו מעצמו – יש למחות בו.

גם קטנים שלא הגיעו לחינוך, אין מלבישים אותו בנעליים שיש בהם עור וכן אין מניחים אותן לפניו שילבשם בעצמו, אבל אם הקטן נעל נעליים אלו מעצמו – אין צורך למחות בו[73].

הרחקות

• הנשואים נוהגים בליל יום הכיפורים וביומו בכל ההרחקות[74].

[1] היום יום י' תשרי. וע"ע בהמצוין באוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קצז.

[2] אגרות קודש ח"י ע' רצז.

[3] ראה שו"ע אדה"ז סי' תריב ס"א וסט"ז.

[4] ראה שם סי' תריח סי"ג-יד.

[5] שו"ע אדה"ז סי' תריז ס"א.

[6] שמירת שבת כהלכתה פל"ט סי"א.

[7] שם, שכן הליכה לבית הכנסת או השתתפות בתפילה היא בחשיבות משנית ביחס למצוה מן התורה לצום – ראה שמירת שבת כהלכתה שם.

[8] ראה בהרחבה מקראי קודש (הררי), הל' יום-הכיפורים, פ"ט הע' כז.

[9] ראה שו"ע אדה"ז סי' תריז ס"ד. שמירת שבת כהלכתה שם סי"ב.

[10] שו"ע אדה"ז שם ס"ה.

[11] שו"ע אדה"ז שם ובס"ה.

[12] שם סוס"ד.

[13] ראה ביאור הלכה סי' תריז ד"ה יולדת. שמירת שבת כהלכתה שם סט"ז.

[14] שמירת שבת כהלכתה שם סי"ח. וכ"כ הגרמ"ש אשכנזי ע"ה שם.

[15] שו"ע אדה"ז סי' תרטז ס"ה.

[16] שם ס"ד.

[17] שם ס"י.

[18] אלף למטה סי' תרטז סק"ה.

[19] ראה שו"ע אדה"ז סי' תריא ס"ז וס"ט.

[20] ראה שם סי' תרטז ס"ו וסי"א.

[21] בדבר חיוב חולה שאין בו סכנה בצום – ראה מנחת חינוך מצוה שיג סק"ה. קצה המטה סי' תריח סק"ז. שדי חמד, מערכת יום הכיפורים, סי' ג אות יג. ועוד.

[22] שו"ע אדה"ז סי' תריח סי"ג-ד.

[23] ראה מקראי קודש (הררי) פ"ט סט"ז ובהערות שם. וש"נ.

[24] בראשית ט, ה.

[25] ראה שו"ע אדה"ז סי' תריח סי"א-יב.

[26] ראה שו"ת חתם סופר ח"ו סי' כג. שמירת שבת כהלכתה פל"ט סכ"ח.

[27] ראה שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פכ"ב ובהמצויין שם, אך אינו איסור ממש.

[28] ראה שמירת שבת כהלכתה פל"ט סוס"ח.

[29] שם.

וכמובן שאינו צריך לברך על מים אלו לאחר שעירב בהם דבר מר ופגמם – ראה שו"ע אדה"ז סי' רד סי"ד.

[30] ראה שם סי"ג, שלכתחילה מאכילים את החולה פחות מ'כותבת', דהיינו שני שליש ביצה, ובדיעבד ניתן לאכילו עד קרוב לכביצה שהיא כותבת שלמה. וראה ספר שיעורי תורה ע' קפז ש'כותבת' היא 40 סמ"ק, ושיעור 30 סמ"ק הוא רוב כ'כותבת הגסה' (והיא שני שליש ביצה, כאשר הביצה היא 45-50 גרם), וכך עושים לכתחילה. ובדיעבד יש להקל עד 38 סמ"ק, שהם כמעט 'כותבת' שלמה.

[31] ראה כף החיים סי' תריח סקל"ז, סק"מ וסקמ"ה.

[32] וכבר שיערו שהכמות המותרת (30 גרם) היא הכמות הממלאת קופסת גפרורים רגילה.

[33] ראה ספר המנהגים ע' 45 הע' 2 שכך הוא לדעה המחמירה ביותר, וכבר כתב אדה"ז שם ס"ד בענין השיעורים ש"לעניין הלכה, כל שהוא בשל תורה – הלך אחר המחמיר".

[34] שו"ע אדה"ז שם. וכיון שנאמרו כמה דעות בשיעור זה, נקטנו לכתחילה השיעור החמור, אלא שבהתאם למצב ניתן להקל עד 6 דקות, שזו הדעה המקלה ביותר שהובאה בספר המנהגים ע' 45 משו"ת צמח צדק (לגבי תשעה באב). וכן דעת הגרמ"ש אשכנזי ע"ה, אולם בשיעורי תורה שהובא גם בספר המנהגים שם בשוה"ג הובאה דעה המקילה עד 4 דקות.

[35] שו"ע אדה"ז שם סי"ב.

אך יובהר כי גם שיעור של 40 סמ"ק הוא פחות מהשיעור המותר, ולכן הצעירים השותים 30 או 35 סמ"ק, גם אם טעו בכמה גרם עדיין לא פתחו את הצום.

[36] שם סט"ו.

 [37]שם ס"ב.

[38] לפי שו"ע אדה"ז סי' תריב ס"ב.

[39] ראה תורת היולדת פכ"ב הע' נא. מקראי קודש שם סל"ח ובהערות שם. וש"נ.

[40] שו"ע אדה"ז סי' תריח ס"ח.

[41] שו"ת לבושי מרדכי, מהדורא תניינא, יו"ד סי' יא אות ג. שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' קלטץ שמירת שבת כהלכתה שם סל"א בשם הגרש"ז אויערבך ע"ה. ועוד.

[42] ראה שו"ע אדה"ז סי' קנח ס"ב.

[43] לפי ספר המנהגים ע' 64 בשוה"ג.

[44] שו"ע אדה"ז שם. וראה שער הכולל פל"ד אות ט. פסקי הסידור אות קפה. הגהות לסידור רבינו הזקן אות ע (הובא בשלחן מנחם ח"ג ע' קנז).

[45] ראה שער הכולל שם. שמירת שבת כהלכתה שם הע' קו בשם הגרש"ז אויערבך ע"ה.

[46] ראה שו"ע אדה"ז סי' תריב ס"ה-ו.

[47] אגרות קודש כ"ק אדמו"ר הריי"צ ח"ז ע' ב.

[48] שו"ע אדה"ז סי' תריג ס"א.

[49] שם.

[50] שם ס"ב-ג. וראה ספר המנהגים ע' 59. אגרות קודש ח"ג ע' קמז.

[51] לקוטי שיחות ח"ט ע' 386, ממטה אפרים סי' תריג סק"ח (וראה שם סי' תרכא סקי"ז, שהלוויים נוטלים רק עד סוף קשרי אצבעותיהם). וראה גם אלף-למטה סי' תריג סק"ט. שבח-המועדים ע' 50.

גם בנטילת ידיים שחרית יטלו הכהנים עד פרק הזרוע (כדעת הקיצור שו"ע קלג ז – הוראת כ"ק אדמו"ר, הובאה באוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' ריז. וראה דיון בזה בהערות התמימים ואנ"ש כפר-חב"ד גל' קעב ע' 31-28. ומ"מ ישובו ויטלו ידיהם לסירוגין במוצאי יום-הכיפורים (לקוטי שיחות שם).

[52] שו"ע אדה"ז שם ס"ד-ה.

[53] אף שבשו"ע אדה"ז לא נזכר בפירוש שנכנס לבית-הכסא, ואפשר שבאם נכנס לבית-הכסא היה צריך ליטול ידיו מצד עצם העובדה שנכנס לבית-הכסא ואפילו שלא נגע במקומות המכוסים – עדיין הדבר שנוי במחלוקת האחרונים אם הדבר מצריך נטילת-ידיים (ראה מג"א סי' רכז סק"ב, שאין צריך ליטול ידיו ומנגד כתבו כו"כ פוסקים שכן צריך ליטול ידיו, וראה גם כף החיים סי' תריג סקי"ב), ומה גם שדנו פוסקים האם הדברים אמורים גם בבית-הכסא שבימינו, שאולי אין בו רוח רעה, כיון שלא נשארת בו צואה (ראה בהרחבה פסקי תשובות סי' ד אות כ. שלחן הזהב על סי' ד מהדו"ק סקנ"ה. וש"נ). ולכן מוטב שיגע תחילה במקומות המכוסים וכך יוכל ליטול ידיו עד קשרי האצבעות. וראה גם נטעי גבריאל, הל' יום הכיפורים, פמ"ג ס"י ובהערות שם. וש"נ.

אולם כעת בהשגח"פ נתפרסם בקובץ אור ישראל ע' כח מענה כ"ק אדמו"ר לשאלת הגר"נ געשטטנר ע"ה שנסתפק במי שהכניס ידו בלבד לבית-הכסא, אם צריך ליטול ידיו, והשיבו כ"ק אדמו"ר "שיש ללמוד לנדון זה מדבר משנה ידים פ"ג מ"א, מהמכניס ידו לבית המנוגע, אשר ידיו טמאות, והרי ענין נגע שייך להעניינים דרוח רעה [ראה זח"ג נ, א. ובכ"מ]", ע"ש, ומשמע שנקט להלכה בפשיטות [מלבד ממה שידוע שהיה כ"ק אדמו"ר מחמיר בזה בפועל – ראה המצוין בשלחן הזהב שם] שצריך ליטול ידיו ביוצא מבית-הכסא (אף בית-הכסא שלנו) ואף בהכניס ידו בלבד, וממילא ביום-הכיפורים גם יכול ליטול ידיו, עד קשרי אצבעותיו.

[54] שם ס"ב.

[55] שם.

[56] שם ס"ג.

[57] שם סי"ט-כ.

[58] שם סי"ז.

[59] שכן כל ההיתר הוא על מנת שתתנאה בעיניו.

[60] שם סי"ח.

[61] שם סכ"א.

[62] שם סי' תריד ס"א.

[63] פסקי תשובות סי' תריד סק"א ובהערות שם.

[64] שו"ע אדה"ז סי' תרטז ס"ה.

[65] ראה בהרחבה שו"ע אדה"ז שם ס"א-ז.

[66] שו"ע אדה"ז סי' תריד ס"ב.

[67] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קצו, ממאמרי אדה"ז הקצרים ע' שלז (לענין יום-הכיפורים), וספר המנהגים ע' 46 (לענין תשעה באב).

וראה עוד להלן בפנים פרטי איסור נעילת הסנדל.

[68] מטה אפרים סי' תריד סק"ג. וראה גם שדי חמד, מע' יוהכ"פ, סי' ג אות טו. נטעי גבריאל, הל' יום הכיפורים, פמ"ז סי"א ובהע' כג.

[69] נטעי גבריאל שם סי"ג לפי מטה אפרים שם.

[70] שו"ע אדה"ז סי' תריד ס"ו ואילך.

[71] ראה שו"ע אדה"ז סי' שא סי"ב. נטעי גבריאל שם סט"ו.

[72] ראה נטעי גבריאל שם סי"ז לפי שו"ע אדה"ז סי' תרטז ס"ב ("אסור לגדול לנעול את הסנדל לקטן, לפי שאין זה עינוי להקטן, שאינו חושש כ"כ אם לא ינעול"), שאין לזה שיעור, וכבר מגיל שנה ושנתיים יש לחנכם לזה, ואכן השיעורים לגיל חינוך המוזכרים בסימן זה בשו"ע אדה"ז הם רק לגבי שאר העינויים ולא לגבי נעילת הסנדל. אמנם צ"ע לומר שאין בזה שיעור כלל ולמעשה אין מצב של "לא הגיע לחינוך" באיסור זה, שכן אדה"ז דן באם יש למחות ביד הקטן הנועל מעצמו, שכל דיון זה שייך רק בגיל שלא הגיע לחינוך, אלא ודאי שגיל חינוך כאן הוא אמנם גיל צעיר יותר, שלש או ארבע שנים, שהגיע לכלל הבנה בזה, ומתחת לגיל זה דינו כמי שלא הגיע לחינוך. ודו"ק.

[73] ראה בהרחבה שו"ע אדה"ז סי' תרטז ס"ב-ד. מטה אפרים סי' תרטז סק"ו.

[74] שו"ע אדה"ז סי' תרטו ס"א.

 

(ציור: ר' זלמן קליינמן)