בשנה זו חג השבועות חל ביום ראשון, סדר הקידוש בליל החג (מוצאי שבת) הוא יקנה"ז [יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן].
ונעמוד בזה לברר את פרטי ההלכה והמנהג לענין הנר – האם במוצאי שבת שחל ביום טוב צריכים נר הבדלה מלבד נרות החג, והאם נוהגים להביט בצפרנים כמו בכל מוצאי שבת או לא.
מאת הרב אלי' יוחנן גורארי' רבה הראשי של חולון וחבר בי"ד רבני חב"ד בארה"ק:
בספר המנהגים-חב"ד[1] כתב: "הבדלה, מנהג בית הרב. בהבדלת מוצאי שבת קודש שחל ביום טוב, אין מקרבין הנרות ואין מאחדין השלהבת שלהם, וכן אין מביטים בצפרנים. ורק בעת ברכת בורא מאורי האש, מסתכל בנרות כמו שהם כל אחד בפני עצמו".
ובספר אלה תולדות פרץ[2] מסופר: "לאחר הסתלקות הרבי מהר"ש, בי"ג תשרי תרמ"ג, היו חסידים שנשארו בליובאוויטש לחג הסוכות. התעורר אצלם ספק בענין יום טוב שחל במוצאי שבת קודש, אם מביטים בציפורניים בעת ברכת 'בורא מאורי האש' בעריכת הקידוש של יום טוב (בסדר יקנה"ז) כפי המנהג בכל מוצאי שבת.
"הלכו החסידים והתייצבו בפני הרבי הרש"ב ואחיו הרז"א והעלו את השאלה בפניהם, והרז"א סיפר כי הוא זוכר שזקנו הצמח צדק לא הי' מביט בציפורניים בקביעות שכזו.
"הדבר הי' לפלא בעיני השומעים, שהרי הצמח צדק הסתלק קודם חג הפסח, ואם כן, מעשה זה צריך להיות לכל המאוחר בחג פסח קודם [תרכ"ג] – ואז הי' הרז"א ילד קטן.
"לחיזוק דבריו – להוכיח שהוא זוכר היטב מילדותו – הוסיף הרז"א וסיפר, שבעת אמירת ההגדה באותו שנה, שאל אחד המסובים את זקנו, מדוע אומרים 'אפילו כולנו חכמים… זקנים' – אף ש'זקן' הוא 'מי שקנה חכמה', ואם כן היינו 'חכמים' ואכן הצמח צדק עמד מכסאו, ניגש לארון הספרים והוציא הגדה מסויימת, בה נכתבה הערה על הגיליון (בכתב ידו?) 'אין צריך לומר כולנו זקנים'".
מדליקין נרות שעוה קלועות
א. בלקט יושר[3] כתב: "כשחל יום טוב במוצאי שבת, הי' שאירי מהר"ר אייזיק ס"ל זצ"ל את אשתו להדליק על נר של שעוה שקורין גוונדן קירצן [נרות קלועות לאבוקה], משום דאבוקה מצוה להבדלה".
מקרבין הנרות ואין מאחדין השלהבות
ב. בספר יסוד ושורש העבודה[4] כתב: "כשחל יום טוב במוצאי שבת, ראוי להתנהג שיאמר לאחר שיקריב שתי נרות ביחד כדי שיברך ברכת מאורי האש על האבוקה כדינו".
מקריבין הנרות ומאחדים השלהבות
ג. כתב המשנה ברורה[5]: על מה שכתב המחבר אגודה של עצים שהודלקה במדורה כל עץ שלא אחזה בו האש מותר לשמטו וכו': "אבל אם אחזה בו האש אסור לסלקו דבזה ממעט האש של אגודה כולה כיון שאגודין יחד, אבל אם אין אגודין יחד אפילו אותן שאחזה בהן האש, מותר לסלקן. ודעת הרמ"א שלא לחלק בין אגודין לשאינן אגודין, דכל שהם במדורה אחת אם יקח עץ אחת הדולק יש בו משום כיבוי שעל ידי זה שמפסיד אותו מן המדורה יוכל להתמעט אורו, אבל אין זה פסיק רישא, ולכן תלוי בכונתו דאם שומטו כך כדי שיכבה אסור, ואם מכוין להניחו בצד אחר או במדורה אחרת שרי".
ובשו"ת אגרות משה[6] כתב: "בהבדלה דיום טוב אצל השולחן שאומרים יקנה"ז, נוהגין הרבה אינשי שדרכן בחול לעשות אבוקה בנגיעת האש של נר אחד לשני, לעשות כן גם ביום טוב, וכמו שוודאי ראה כן בבית אביו. ואין לחוש למה שברגע זה נימס החלב, שהרי אין שום צורך לכלום בהיתוך משהו דחלב שנעשה מזה… עכ"פ חשש נמיסות חלב ליכא כלל, ויש לכתר"ה לנהוג כמנהג כתר"ה בכל הזמן וכמנהג בית אביו ורוב ישראל".
מסתכל בנרות כמו שהם על השלחן
ד. לאידך בספר שיח אבות[7] כתב: "ולא היו מקרבין ב' נרות בשעת ברכת הנר כדי שלא יהי' נראה ככיבוי בעת הפרידתו זה מזה, וכן כל יום טוב שחל אחר השבת".
ובשו"ת ריב"א[8] כתב: "וכמו שנוהגין גם בבית שבכל השנה מברכין על נר האבוקה וביום טוב ביקנה"ז על נר שעל שולחו".
ובספר מנהגי קודש רוזין[9] כתב: "במוצאי שבת שחל בו יום טוב, ביקנה"ז נהגו אצל מרן אדמו"ר הכנסת מרדכי מסדיגורה זיע"א בברכת הנר לחבר ב' הנרות ע"י חתיכת נייר ואח"כ זרקו זאת, ובבוהוש לא היו מחברים את הנרות".
מביטים בצפורנים
ה. במנהגות וורמייזא[10], כתב: "כשאמר בקידוש 'מאורי האש', רואין כל המסובין צפרניהם".
וכן כתב בשו"ת רב פעלים[11]: "…כיון דעדיין הוא ליל מוצאי שבת, יברך ויראה בצפרניו".
אין מביטים בצפורנים
ו. לאידך בהגדה של פסח עבודת הגפן[12] כתב: "טעם לראות הצפרנים, יש הרבה טעמים בב"י ובמ"מ. ומצאתי במהר"ם [מרוטנברג][13] הטעם שמראה בזה שעד עכשיו הי' ידיו אסורות במלאכה, על כן כופף ועכשיו מותרין במלאכה, לכך פושט אחר כך. ואם כן ביום טוב שחל במוצאי שבת אין לעשותו".
אין מקרבין ואין מביטים
ז. מנהגינו כנ"ל, שאין מקרבין הנרות ואין מאחדין השלהבת שלהם, וכן אין מביטים בצפורנים. ורק בעת ברכת ברא מאורי האש, מסתכל בנרות כמו שהם כל אחד בפני עצמו.
מאת הרב אלי' יוחנן גורארי' רבה הראשי של חולון וחבר בי"ד רבני חב"ד בארה"ק
[1]. עמ' 39.
[2]. להחסיד ר' פרץ מוצקין ע"ה, עמ' 659.
[3]. לבעל תרומת הדשן, עמ' רלד, מהדורת מכון ירושלים תש"ע.
[4]. להג"ר אלכסנדר זיסקינד, שער תשיעי פרק חמישי. האלף המגן על המטה אפרים סי' תר ס"ק ג, הביא את היסוד ושורש העבודה הנ"ל בהלכות ראש השנה.
[5]. סי' תקב ס"ק יח.
[6]. ח"ה סי' כ, אות ל.
[7]. עה"ת ומנהגי קוידנוב עמ' קכט אות סז. וראה בספר ויגד משה (להג"ר משה יהודה כ"ץ), עמ' צא, סי' טו אות ט, ובהוספות עמ' רצב-ג..
[8]. להג"ר יואל אונגאר, ח"ב סי' קז.
[9]. להרב שמואל צלר, תשע"ב, עמ' קסג.
[10]. להג"ר יודא ליווא קירכום, ח"ב עמ' רלו, בהגהות.
[11]. ח"ב סי' יד.
[12]. דפוס אופן באך תפ"ב, להג"ר יהודה ליב ובנו הג"ר זאב וואלף, סו"ס תעג, עמ' יא, ב.
[13]. כרך ד, דפוס פראג – בודפסט, סי' תקלח.
