א.
ערב ראש–השנה
תענית
- לא נהוג בין אנ"ש להתענות בערב ראש-השנה[1].
סליחות
- אין אומרים את פזמון "זכור ברית" בסליחות דערב ראש-השנה[2].
- אומרים תחנון ("ויאמר דוד אל גד"[3]) בסליחות, אף לאחר שהאיר היום[4].
- בפיוט "מרובים צרכי עמך", הנוסח הנכון: "ותיטיב לנו הכתיבה והחתימה"[5].
שחרית
- בתפילת שחרית, אין אומרים תחנון[6].
התרת נדרים
- עורכים "התרת נדרים"[7] לאחר תפלת שחרית[8] וקודם חצות היום.
- כ"ק אדמו"ר היה עורך "התרת נדרים" בעודו מעוטר בטלית ותפילין דרש"י[10].
- טוב לערוך "התרת נדרים" בפני עדה שלמה של עשרה[11] אנשים. ולכל-הפחות יש להתיר בפני שלשה[13].
- לא נהוג שהנשים עושות "התרת נדרים"[14].
- הקטנים אינם אומרים "התרת נדרים", וגם לא קטן בן שתים-עשרה אף שנחשב ל"מופלא וסמוך לאיש"[15].
- נהוג שהמבקש להתיר נדרו, אומר את נוסח הבקשה בעמידה, והמתירים אומרים את נוסח ה"התרה" בישיבה[16].
- צריך להבין את נוסח ה"התרה", ולכן מי שאינו מבין לשון-הקודש – יאמר בשפה שמבין[17].
- בנוסח "התרת נדרים", תיבת "בכולהון" נמשך לפניו, היינו שאומר "לכן אני שואל ממעלתכם התרה בכולהון", ולא "בכולהון אני מתחרט"[18].
- כל אחד ממבקשי "התרה", אומר את נוסח ה"התרה" בנפרד, ולא יאמרו כמה מבקשי "התרה" את הנוסח יחד, אך בשעת הדחק יכולים לעשות כן[19].
- "התרת נדרים" זו מועילה רק לנדרים שלא זוכרים אותם, שאז סומכים על זה בדיעבד[20], אבל אין "התרה" זו מועלת לנדרים שזוכרם, וכן הנהגה טובה שנהג בה ג' פעמים ולא התנה שיהיה בלי נדר[21], והרוצה להתירם – יש לו לפורטם בפני בית-דין שלפחות אחד מהם יודע הלכות נדרים, שיתירו את נדרו[22]. ואם נסתפק במהות הנדר ואפשרות התרתו, יש לו להיוועץ ברב 'מורה הוראה'.
- גם נוסח מסירת המודעה על הנדרים העתידים לבוא – נכתב בשו"ע[23] שסומכים על זה רק בצורך גדול, ולא לגבי נדרים שזוכרם או הנהגה טובה שנהג בה ג' פעמים, כנ"ל.
הקזת דם
- אין מקיזין דם בערב ראש-השנה, כבכל ערב יום-טוב. ולכן יש להימנע מתרומת דם לצורך אדם אחר (אלא במקום הצלת נפשות), אבל בדיקת דם – מותר[25], ויש המחמירים שלא לערוך אף בדיקת דם, אם היא סובלת דיחוי[26].
כתיבת פ"נ
- נוהגים לכתוב פ"נ עבורו ועבור בני ביתו, לבקשת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה[27].
- הנמצאים בקירוב מקום – נוהגים להשתטח על הציון הק'[28].
תקיעת שופר
נתינת צרכי החג
- עורכים מגבית ומחלקים צרכי החג לנזקקים לכך, עבור ראש-השנה וכל חגי תשרי[31].
חישוב מעשרות
- חישוב מאזן ההוצאות וההכנסות של אדם לצורך הפרשת מעשרות צריך להיות מידי תקופה, ולפחות פעם בשנה, כאשר הזמן הראוי לכך הוא בערב ראש-השנה, וביום זה על האדם לוודא את חשבון מעשרות הכספים שלו ולהפריש לצדקה בהתאם[32].
ב.
ההכנות לחג
הכנת הגוף
- מכבסים את הבגדים, מסתפרים[33], נוטלים את הציפורניים, רוחצים בחמין וחופפים את הראש[34] וטובלים ב'מקוה טהרה' לכבוד החג[35].
- לובשים בגדי יום-טוב נאים וחשובים, להראות שאנו בטוחים בחסדו יתברך שיוציא לאור משפטנו[36].
- אין לובשים 'קיטל', גם לא הש"ץ ובעל-התוקע, רק ביום הכיפורים[37].
הכנות לסעודה
- נוהגים שלא לאכול מאכלים מרים, וכן נמנעים מלאכול מאכלים חמוצים בסעודת ראש-השנה[38].
- כמו-כן אין לערב חומץ במאכלים[39].
- אין אוכלים אגוזים, משום שמרבים כיחה וניעה, ומסיחים דעת האדם בתפילה[40].
- יש להכין חלות עגולות[41], תפוח, דבש, רימון, דגים, וראש איל [או ראש אחר], וכן פרי חדש (עבור ליל השני של החג), כדלהלן פ"ז.
קבלת הידור נוסף
- "בכל ראש-השנה צריך כל אחד לקבל על עצמו זהירות יתירה במצוות-עשה, וזהירות בסייג של לא-תעשה וזהירות יתירה בהנהגה טובה"[42]. וכ"ק אדמו"ר הרש"ב נהג לקבל על עצמו הידור זה לפני ראש-השנה[43].
לימוד פירוש המילות
- על המתפלל להבין את פירוש המילים שבתפילת כל מועד, ולכן צריך ללמוד ולהסדיר תחילה את פירוש המילות, ובפרט הפיוטים, שחמור פירושם[44].
- בהתאם לזה, הוראת רבותינו נשיאינו הק', שהיורד לפני התיבה [עכ"פ], בפרט בימים-הנוראים, ילמד את פירוש המילות של התפילות והפיוטים, לכל-הפחות כפשוטם, ויש להקפיד על כך ולחזור ולשנן זאת מידי שנה בשנה[45].
נתינת צדקה
- הנותנים צדקה בכל יום, יתנו היום גם עבור שני ימי ראש-השנה[46].
תפילת מנחה
- החל משעה קודם תפילת מנחה (עד תפילת ערבית במוצאי ראש-השנה), יש לשקוד באמירת תהלים לילה ויום, להיזהר מדיבור חול עד קצה האחרון, למעט בשינה ולהרבות בתפילה ובתחנונים מקרב ולב עמוק, ובכל רגע פנוי לומר תהלים[47].
- עבודת הימים-הנוראים מתחילה למעשה כבר בתפילת מנחה בערב ראש-השנה, שהיא התפילה האחרונה של השנה שעברה, ורבותינו נשיאינו נהגו להתפלל תפילה זו באריכות גדולה[48].
- כאשר ראש-השנה חל בשבת, נוהגים לומר קודם תפילת מנחה "הודו" ו"פתח אליהו", כבכל ערב שבת[49].
הדלקת נרות
- זמן הדלקת הנרות – בזמן הנקוב בלוחות, כמו בכל ערב שבת[50]. אך מי שלא הדליקה אז – תדליק בלילה, קודם הסעודה. במקרה זה, האשה מדליקה את הנרות מאש הדולקת לפני החג, כדלהלן[51].
- מדליקים את הנרות ואח"כ מברכים, כמו בערב שבת[52]. וכן אין מכבים את הגפרור, אלא מניחים אותו שיכבה מעצמו, כמו בערב שבת[53].
- כיון שאין מוציאין אש חדשה ביום-טוב[54]. לכן, בערב החג יש לדאוג להשאיר אש דולקת [אפשר גם אש מהגז], בכדי שיוכלו להעביר אש-מאש להדלקת הנרות בליל ב' דראש-השנה.
- המשתמשים בנרונים שבכוסיות זכוכית, כדי שלא להיכנס לחשש מוקצה בהחלפתם לצורך הדלקת הנרות בליל ב' דראש השנה, מומלץ להשתמש עבור החג בנרונים חדשים נפרדים חד-פעמיים. וראה עוד להלן בליל ב' דראש-השנה.
- מברכים שתי ברכות: "להדליק נר של יום הזכרון" וברכת "שהחיינו"[55]. וכשראש-השנה חל בשבת, מברכים "להדליק נר של שבת ושל יום הזיכרון"[56].
- איש המדליק, יברך "שהחיינו" רק בקידוש[57]. ואם טעה ובירך "שהחיינו" בהדלקת נרות – אינו מברך שוב בקידוש[58].
- טעתה ואמרה להדליק "נר של שבת קודש", אם נזכרה תוך כדי דיבור – חוזרת ואומרת "של יום הזיכרון". אך אם נזכרה לאחר כדי דיבור – לא יצאה ידי חובה, וחוזרת ומברכת כדין, כל זמן שהנרות דולקים[59].
טעתה ובירכה "להדליק נר של יום-טוב" – יצאה ידי חובה, ואינה צריכה לברך שוב[60].
אם שכחה לברך "שהחיינו" – תכוון לצאת ידי חובת ברכה זו בקידוש[61].
ד.
הנהגות היום המיוחדות
קבלת עול מלכות שמים
- עיקר עבודת ראש-השנה הוא בקבלת עול מלכות שמים, לכן עבודת היום צריכה להיות באופן של עבודה פשוטה – באמירת תהלים כל הזמן, ובמיעוט שינה בשני לילות ראש-השנה ככל האפשר[62].
אמירת תהילים וזהירות מדיבורי חול
- יש לשקוד באמירת תהלים לילה ויום, להיזהר מדיבור חול עד קצה האחרון, ולהרבות בתפילה ובתחנונים מקרב ולב עמוק, ובכל רגע פנוי לומר תהלים.
הימנעות מעישון
- גם המעשנים ביום-טוב נמנעים מלעשן בראש-השנה (גם בצינעא), ועליהם להשפיע גם על מכיריהם בזה[64].
ה.
תפלת ערבית דליל א' דראש–השנה
הכנות לתפילה
- קודם התפילה אומרים תהילים[65].
- לפני כל תפילה בראש-השנה נוהגים לנגן את הניגון "אבינו מלכנו" (.
ש"ץ אבל
- ש"ץ קבוע, יכול להמשיך בתפקידו גם כשהוא בשנת אבלות רח"ל[67].
עבודת התפילה
- תפילת ערבית של ליל ראש-השנה, היא התפילה הראשונה וממילא גם ה'ראש' לכל תפילות השנה, וידוע גודל הפלאת עבודתם של רבותינו נשיאינו הק' בתפילה זו, שהיתה באריכות גדולה ובכוונה עצומה ובנעימה קדושה[68], וכתב כ"ק אדמו"ר, כי "מעין זה ושמץ מינהו צריך להיות גם אצל כל אחד ואחד מהחסידים"[69].
- באשר לכוונה בתפילה זו, כתב כ"ק אדמו"ר הריי"צ[70] ש"צריכה להיות החרטה מעומקא דליבא על העבר, ויעורר רחמים רבים על נפשו בתחנונים ובכיה מעומקא דליבא ופנימיות כוחות נפשו, שמתחנן על נפשו כי יקבלוהו לעבד".
הוספות בתפילה
- החל מתפילה זו, ישנם מספר שינויים והוספות בנוסח תפילת שמונה-עשרה, כדלהלן: את ברכת "הא-ל הקדוש" מסיימים ב"המלך הקדוש". בברכת "מלך אוהב צדקה ומשפט" [בחול] חותמים "המלך המשפט"[71].
כן מוסיפים לפי תקנת הגאונים: בברכת אבות – "זכרנו לחיים" וכו', בברכת מחיה המתים – "מי כמוך" וכו', בברכת מודים – "וכתוב" וכו', בברכת שים שלום – "ובספר חיים" וכו'. כן באמירת "עושה שלום" בתפילות ובקדישים, משנים ל"עושה השלום"[72].
- בתפלות ראש השנה ויום הכיפורים מוסיפים בברכת "המלך הקדוש" – "לדור ודור" וכו'.
- אין כופלין "לעילא" בנוסח הקדיש, מלבד בתפילת נעילה ביום הכיפורים[73].
דיני השוכח והטועה, יתבארו להלן פ"ו.
"לדוד מזמור"
- בסיום תפילת ערבית, קודם קדיש תתקבל[74], אומרים המזמור[75] "לדוד מזמור, לה' הארץ ומלואה" וגו'. למנהגנו, אין פותחים את הארון לאמירתו, וכן אין אומרים אותו פסוק בפסוק חזן וקהל, אלא הש"ץ מתחיל אמירת הפסוק הראשון בקול, וכן מסיים בקול את הפסוקים האחרונים: "שאו שערים ראשיכם" וגו'[76].
- מובא בשם כ"ק אדמו"ר הרש"ב, שהכוונה באמירת מזמור זה בליל ראש-השנה היא כלי להשפעות גשמיות על כל השנה[77].
ברכת "לשנה טובה תכתב ותחתם"
- לאחר תפילת ערבית, מאחלים איש לרעהו: "לשנה טובה תכתב ותחתם", ואומרים זאת בלשון יחיד[78].
- כמו-כן מברכת אשה לרעותה [וכן בעל לאשתו] בלשון נקבה: "לשנה טובה תכתבי ותחתמי"[79].
ו.
השוכח והטועה בתפלות הימים הנוראים
"המלך הקדוש"
- טעה ואמר "הא-ל הקדוש" או שנסתפק אם אם נזכר תוך כדי דיבור וחזר ואמר "המלך הקדוש" – יצא, ואם נזכר לאחר כדי דיבור או שהתחיל ברכה שלאחריה – חוזר לראש התפילה[80].
- אמר רק "הא-ל" ולא אמר "הקדוש" אפילו שהה יותר מכדי דיבור – מסיים ואומר "המלך הקדוש" ואינו חוזר[81].
- בעשרת-ימי-תשובה, אם נסתפק לאחר התפילה אם אמר "הא-ל הקדוש" או "המלך הקדוש" – חוזר לראש התפילה[82].
- שליח-ציבור שטעה וחתם "הא-ל הקדוש" – חוזר לראש התפילה וחוזר לומר גם את הקדושה[83].
- בשבת שובה וכן בראש-השנה ויום-הכיפורים שחלו להיות בשבת, אומר השליח-ציבור בברכה 'מעין שבע' שבליל שבת "המלך הקדוש", ואם שכח ואמר "הא-ל הקדוש", אם לא חתם עדיין את הברכה – חוזר ל"המלך הקדוש" וממשיך משם כסדר, אבל אם כבר חתם את הברכה – אינו חוזר[84].
"המלך המשפט"
- טעה ואמר "מלך אוהב צדקה ומשפט", אם נזכר תוך כדי דיבור וחזר ואמר "המלך המשפט" – יצא, ואם נזכר לאחר כדי דיבור או שהתחיל את הברכה שלאחריה – אינו חוזר, אבל טוב שיחזור ויתפלל בתורת נדבה, ואין צריך לחדש בה דבר, כיון שחוזר מחמת הספק[85].
שאר הוספות
- שכח "זכרנו", "מי כמוך", "וכתוב", "ובספר" – אם נזכר קודם שהזכיר את "השם" שבחתימת אותה ברכה – אומרם במקום שנזכר, אבל אם נזכר לאחר שהזכיר את "השם" שבחתימת הברכה – אינו חוזר[86].
- שכח לומר בראש-השנה וביום-הכיפורים "לדור ודור . . ובכן תן פחדך וכו'", אם עדיין לא אמר "השם" של "המלך הקדוש" – חוזר ואומרו. ואם כבר אמר "השם", דהיינו שאמר "…וקדושים בכל יום יהללוך סלה, ברוך אתה ה'" – יחתום "המלך הקדוש", וממשיך "אתה בחרתנו"[87].
- אם יודע שאמר "ובכן תן פחדך" אך מסופק אם חתם "המלך הקדוש" – אין צריך לחזור[88]. אבל אם גם מסופק אם אמר
ז.
סעודת לילות החג
הכנות לסעודה
- בדבר הכנת המאכלים לסעודת החג ומה שנמנעים מלאכול בו – ראה לעיל פ"ב. וש"נ.
קידוש ליל ראש–השנה
- סדר הקידוש הוא: ברכת "בורא פרי הגפן", ברכת "מקדש ישראל ויום הזיכרון" וברכת "שהחיינו"[90].
- כשראש-השנה חל בשבת, אומרים תחילה "שלום עליכם", "אשת חיל", "מזמור לדוד" ו"דא היא סעודתא" בלחש[91].
- אם הרימון [שאוכלים במהלך הסעודה, כדלהלן] הוא פרי חדש עבורו – יכול להניחו לפניו בשעת הקידוש, ולכוון בברכת "שהחיינו" בקידוש שרוצה לפטור בזה גם ברכת "שהחיינו" שעל הרימון[92].
- בלילה השני, נוהגים להניח פרי חדש לפני המקדש, ויתן עיניו בו בברכת "שהחיינו", אולם גם אם אין פרי חדש יאמר "שהחיינו" בלילה השני[93].
- מי שבירך "שהחיינו" בשעת הדלקת הנרות – לא יברכנה שוב בקידוש[94].
- אכן, הנשים שכבר בירכו "שהחיינו" בשעת הדלקת הנרות, עונות אמן על ברכה זו בקידוש, ואין בזה משום הפסק[95].
בשמחה וביראה
- "מצוה לאכול ולשתות ולשמוח[96] בראש-השנה"[97], ו"נוהגין לאכול בשר שמן ולשתות דבש וכל מיני מתיקה, כדי שתהא השנה הזאת מתוקה ושמינה, וכן כתוב בעזרא[98]: 'אכלו משמנים ושתו ממתקים'"[99]. ומנהג ישראל להרבות בסעודה ובאכילת בשר לכבוד החג, מפני שבתחילת השנה סימן יפה הוא להם להרבות בסעודה[100].
- "אמנם לא יאכלו כל שבעם[101], למען לא יקילו ראשם ותהיה יראת ה' על פניהם"[102].
- כ"ק אדמו"ר הריי"צ לא נהג לומר 'לחיים' בסעודות ראש-השנה, וכן לא הניח לשיר ניגון בסעודות ראש-השנה, גם לא ביום השני[103]. וכן נהג כ"ק אדמו"ר בסעודות בבית כ"ק אדמו"ר הריי"צ, אך בהתוועדויות נהג לומר 'לחיים' ואף הורה לנגן בהן[104].
טבילת "המוציא" בדבש
- בכל סעודות ראש-השנה טובלים פרוסת "המוציא" (ג' פעמים[105]) בדבש[106], אך גם מניחים מלח על השולחן[107].
- כ"ק אדמו"ר נהג לטבול פרוסה נוספת במלח ג' פעמים[108].
אכילת תפוח בדבש
- בליל א נוהגים לאכול תפוח מתוק בדבש בתחילת הסעודה[109].
- אוכלים אותו בתחילת הסעודה, לאחר ברכת "המוציא"[110] ואכילת לפחות כזית פת[111].
- תחילה מברך "בורא פרי העץ" ואחר-כך יאמר, קודם שיאכל: "יהי רצון מלפניך, שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה"[112].
- בעת ברכת "בורא פרי העץ" יהיה לפניו הרימון כדי שיוכל לכוון לפוטרו בברכת "בורא פרי העץ"[113].
- כמו-כן יש לכוון בברכת "בורא פרי העץעל התפוח לפטור את הפירות שמגישים כקינוח בסוף הסעודה
- את התפוח יש להביא לשולחן כשהוא כבר חתוך, כדי שלא להפסיק הרבה בין הברכה (עליו כשהוא שלם) לאכילה[117].
מאכלים נוספים
- נוהגים לאכול רימון בליל א' דראש-השנה, כדי שירבו זכויותינו כרימון[118]. וראוי לאכול ממנו שיעור כזית, וכן יש לאוכלו בהמשך לאכילת התפוח, בתחילת הסעודה[119].
- נוהגים לאכול דגים בראש-השנה, כדי שנפרה ונרבה כדגים[120].
- כמו-כן בליל א' דראש השנה אוכלים ראש איל, זכר לאילו של יצחק, או ראש כבש, ואם אין לו – אוכל ראש של דג, שנהיה לראש ולא לזנב[121]. ולמעשה, לוקחים ראש דג[122].
- אין אומרים "יהי רצון" באכילת הרימון והדגים והראש, כי-אם באכילת התפוח בלבד[123].
סעודת הלילה השני
- בלילה השני, סדר הסעודה שונה, ומיד לאחר הקידוש, לפני נטילת ידיים לסעודה, אוכלים מפרי חדש, עליו כיוונו בברכת "שהחיינו" בשעת הקידוש[124].
- אוכלים מהפרי החדש שיעור כזית ומברכים ברכה אחרונה, ולאחר מכן נוטלים ידיים לסעודה[125].
- אכילת ה'סימנים' היא רק בלילה הראשון של ראש-השנה ולא בלילה השני[126].
ברכת המזון
- בברכת המזון מוסיפים "יעלה ויבוא" ומזכירים בו יום-טוב וראש השנה, "הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו טוב"[127], "הרחמן הוא יחדש" וכו'[128], אך "עושה שלום" אומרים כבכל השנה, ולא "עושה השלום" כבתפילות ובקדישים[129].
- שכח "יעלה ויבוא" בלילה, ונזכר לאחר שכבר התחיל תיבת "ברוך" של ברכת הטוב והמטיב – חוזר לראש. אבל ביום – אינו חוזר[130].
- אם נזכר לאחר סיום ברכת "ובנה ירושלים" ולפני התחלת תיבת ״ברוך״ – אומר ״ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לזכרון, את יום הזכרון הזה, ברוך אתה ה' מקדש ישראל ויום הזכרון״[131].
בראש-השנה שחל בשבת, אם שכח גם "רצה" – כוללן יחד ואומר ״ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שנתן שבתות למנוחה וכו' וימים טובים לזכרון, את יום הזכרון הזה, ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל ויום הזכרון״[132].
אם שכח רק אחת מהן – אינו כולל את השניה בנוסח הברכה, אבל כשצריך לחזור לראש – תמיד צריך לומר הן "רצה" והן "יעלה ויבוא"[133].
ח.
תפלת שחרית
אכילה קודם תקיעת שופר
- אין אוכלים קודם תקיעת שופר[134].
- ראוי גם שלא לשתות קודם התקיעות[135].
- מי שחלש, ואין דעתו מיושבת עד שיטעם וישתה – יכול להקל בזה[136].
- נשים ששומעות שופר ומברכות על כך[137], היות שמעיקר הדין אינן מחויבות בשופר, לכן נהגו להקל להן לטעום לפני התפילה אם קשה להן ההמתנה עד לתקיעות[138].
- קטנים שהגיעו לגיל חינוך ומחויבים בתקיעת שופר מדין חינוך[139], יכולים להקל בטעימה לפני תקיעת שופר.
תפילת שחרית
'המלך'
- לאמירת "המלך", ניגש שליח-ציבור אחר, והוא ה'בעל שחרית'[140]. ולפעמים נוהגים שה'בעל שחרית' ניגש כבר מתחילת התפילה.
"שיר המעלות"
חזרת הש"ץ
- מיד כאשר מתחילה חזרת הש"ץ, יכולים הקהל לחזור את הג' פסיעות למקומם[143].
- למנהגנו, אין אומרים הקהל בחזרת הש"ץ את הקטעים "זכרנו" ו"מי כמוך", אך אומרים "וכתוב לחיים טובים" ו"ובספר חיים", ותחילה אומרם הציבור בקול, ולאחר מכן אומרם הש"ץ[144].
ט.
קריאת–התורה
פתיחת הארון
- בראש-השנה ויום-הכיפורים (בשחרית) אומרים קודם "בריך שמיה" ג' פעמים י"ג מדות[145] – גם כשחלים בשבת[146]. וכן תפלת "רבונו של עולם" והפסוקים "יהיו לרצון" וגו' "ואני תפלתי" וגו'[147].
- אמירת י"ג מדות פותחת במילים "ה' ה'" ולא כהנוהגים להתחיל מ"ויעבור ה'" וגו'[148]. ואומרים אותה החזן והקהל יחדיו[149].
- בתפילת "רבונו של עולם" בראש-השנה אין אומרים "ומחול על כל עוונותי . . מחילה בחסד . . ומפשעי"[150].
"מי שברך"
- נוסח "מי שברך" לעולה לתורה, כפי שהובא בסידור 'תורה אור'[151]: "מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב, הוא יברך את (פלוני בן פלוני) בעבור שעלה לתורה לכבוד המקום, לכבוד התורה (לשבת: ולכבוד השבת[152]), ולכבוד יום הדין, בשכר זה הקב"ה[153] ישמרהו ויצילהו מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה, ויכתבהו ויחתמהו לחיים טובים בזה יום הדין[154])[155] וישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו עם כל ישראל אחיו ונאמר אמן".
העולים לתורה
- נוהגים להעלות לתורה את ה'בעל תוקע'[156].
- כמו-כן נוהגים להעלות לתורה את שליח-הציבור המתפלל מוסף [ביום שמתפלל][157].
נגינת הטעמים והברכות
- בקריאת-התורה של שחרית בימים-הנוראים מנגנים את טעמי הקריאה בניגון המיוחד לימים אלו.
כיום נהוג כן רק בקריאת-התורה, אך במפטיר קוראים בטעמים הרגילים[158].
- כן הזמנת העולים נאמרת בנעימה המיוחדת לימים-נוראים כעין קריאת-התורה[159].
- יש נוהגים בימים-הנוראים לומר את ברכת-התורה בנעימת הקריאה בתורה בימים אלו[160], אולם כ"ק אדמו"ר בעלייתו לתורה בימים הנוראים בירך את ברכת-התורה בנעימה של כל השנה[161].
הגבהה וגלילה
- לאחר קריאת התורה בספר-תורה הראשון, מניחים לידו על הבימה את הספר-תורה השני[162], אומרים חצי קדיש, ומגביהים את ספר-התורה הראשון. קוראים בספר-התורה השני ומגביהים וגוללים אותו כרגיל[163].
- בזמן הגבהת ספר-התורה השני יש להניח על הבימה תחילה את ספר-התורה הראשון[164].
י.
תקיעת שופר
השופר
- יש לוודא את כשרותו של השופר מבעוד מועד, ובאם נמצא נקב או סדק בשופר – יש להראותו לרב מורה-הוראה, כיון שלעתים הדבר פוסל את השופר.
התוקע
- צריך לבחור תוקע שהוא חסיד וירא שמים הגון, ובלבד שיהא מרוצה לקהל, ללא מחלוקת בדבר[165].
הבאת הקטנים
- מנהג ישראל להביא את הילדים, ואפילו הקטנים ביותר, לשמיעת תקיעת שופר בבית הכנסת[166].
הכנות התוקע
- על התוקע ללמוד מבעוד מועד את הלכות תקיעת שופר ולהיות בקי בהם, כדי שיוכל לתקוע כראוי ולהוציא את הרבים ידי חובתם. וכן, על-מנת שידע כיצד לנהוג במקרה של טעות בתקיעות[167].
- כ"ק אדמו"ר הריי"צ ציווה ל'בעל התקיעה' ללמוד בימי ראש-השנה את המאמר "להבין ענין תקיעת שופר" הנדפס בסידור עם דא"ח (רמד, ג)[168]. וכן ראוי לנהוג לכל מי שתוקע לרבים להוציאן ידי חובתן[169].
- רבותינו נשיאינו היו מכינים עצמם לתקיעות בניגון[170].
מקום התקיעות
- את התקיעות הראשונות ("תקיעות דמיושב") נוהגים לתקוע על בימת קריאת-התורה[171].
ההכנות לתקיעות
- כתב כ"ק אדמו"ר הזקן בסידורו לפני התקיעות[172]: "יכין עצמו לתקוע בשופר", וביאר כ"ק אדמו"ר שמדובר בהכנה כללית לעבודת ה' שבמשך כל השנה, ושהכנה זו שייכת לכל אחד ואחד לפום שיעורא דיליה[173].
- לפני התקיעות אומרים כולם, הן התוקע והן הציבור, ז' פעמים את מזמור "למנצח לבני קורח מזמור" (תהלים פרק מז)[174].
- לאחר מכן אומר התוקע בניגון מיוחד[175] את הפסוקים "מן המצר" וגו', פסוקי "קר"ע שט"ן" ו"עלה אלוקים בתרועה" וגו', והקהל חוזר אחריו פסוק בפסוק[176].
- בפסוק "טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי" – נהג כ"ק אדמו"ר לומר "האמנתי" במ"ם פתוחה[177].
- לאחר מכן אומר התוקע וכן הציבור את ה"יהי רצון" הנדפס במחזורים – בלחש[178].
- בשעת התקיעות צריך התוקע לעמוד[179], ונוהגים שגם כל הציבור עומדים.
כוונה לצאת ידי חובה
- על התוקע וכן על השומעים לכוון לצאת ידי חובת מצות שופר.
ולכן, יש לתוקע להתכוון להוציא את השומעים ידי חובתן, וכן על השומע להתכוון לצאת ידי חובה, ואם אחד מהם לא כיוון – לא יצא השומע ידי חובתו[180].
- כוונת התוקע לא צריכה להיות מיוחדת למי שרוצה להוציאו ידי חובה, אלא מספיקה כוונה כללית שמתכוון להוציא ידי חובה את כל מי שישמענו[181], אמנם צריך התוקע להתכוון לכך בפירוש[182].
הברכות
- התוקע מברך "לשמוע קול שופר" ו"שהחיינו".
- בשעת הברכות נוהגים לכסות את השופר במפה עד לסיומן[183].
- התוקע מכוון להוציא את הקהל ידי חובה בברכות, וכן הקהל מתכוון לצאת ידי חובה, ולכן לא יענו "ברוך הוא וברוך שמו"[184].
- משעת הברכות ועד לאחר הקדיש שאחרי מוסף – אין להפסיק בדיבור, מלבד עניינים הקשורים לתקיעות או לתפילה[185]. וכן ניתן להפסיק ולברך "אשר יצר"[186].
המקריא
- התוקע צריך לדעתבאיזו תקיעה הוא אוחז, שלולא זאת יכול הוא לפסול את התקיעה. דוגמא: אם בעת שתקע תקיעה אחרונה של תשר"ת, חשב שהוא כבר בתקיעה הראשונה של תש"ת. אף ששם לב לכך לאחר התקיעה, ותקע שוב תקיעה לתש"ת – לא יצא ידי חובת תשר"ת[187].
- נוהגים שליד התוקע עומד 'מקריא', המקריא לפניו את התקיעות כשהוא מורה באצבעו בסידור ואינו מקריא בדיבור[188].
- נוהגים שה'מקריא' הוא הש"ץ דשחרית[189].
- במידה ולא תקע התוקע כפי הדין – מחזירו ה'מקריא' למקום שצריך לחזור לפי ההלכה, ולכן על ה'מקריא' לידע היטב דיני התקיעות.
- כן יש לו להקפיד מאוד, שבמקום שהתוקע תקע באופן לא נכון וצריכים להחזירו רק ל'שברים' או ל'תרועה' ולא ל'תקיעה' שבתחילת הסדר – אין להחזירו יותר מכך, כיון שאין לתקוע ביום-טוב תקיעות לחינם.
התקיעות
- יש להפסיק בנשימה בין כל תקיעה ותקיעה, מלבד כשתוקעים תשר"ת [בסדר "תקיעות דמיושב"], שאז אין להפסיק בנשימה בין 'שברים' ו'תרועה', ויש לעשותן בנשימה אחת[190].
- אם עצר בין התקיעות אך לא הפסיק בנשימה [191].
- כאמור, בסדר תשר"ת שב"תקיעות דמיושב", צריך לתקוע את ה'שברים' ואת ה'תרועה' בנשימה אחת, אך צריך לעשות הפסק משהו ביניהן, ואם לא עשה הפסק זה – לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולתקוע. אם לא תקע אותן בנשימה אחת
- אורך התקיעות הוא כדלהלן: ה'תקיעות' צריכות להיות באורך של מה שביניהן. ולכן, בסדר תשר"ת צריכות להיות ה'תקיעות' לפחות באורך של 'שברים ותרועה' יחד, ואילו בסדר תש"ת ותר"ת צריכות להיות לפחות באורך של ה'שברים' או ה'תרועה'[193].
- ה'שברים' למנהגנו הם שלשה קולות ומחצה[194], כאשר כל קול צריך להיות באורך של ג' טרומיטין (לא פחות מכך, שלא ייחשב כ'תרועה', ולא יותר מט' טרומיטין, שלא ייחשב כ'תקיעה'), ולאחר ג' קולות של ג' טרומיטין כל אחד מוסיף עוד קול אחד קצר, אך לא יעשנו קצר מדי כ'תרועה', שלא יפסול, אלא קצת ארוך[195].
- באופן תקיעת ג' הטרומיטין ישנן דעות שונות, אם תוקעים כזה: טו או טו, טו או טו, טו או טו, טווו. או: או או טו, או או טו, או או טו, טווו[196].
- אין להפסיק בנשימה בין קולות השברים, ואם הפסיק – חוזר[197].
- ה'תרועה' מעיקר הדין היא ט' טרומיטין, אך נוהגים להאריך בטרומיטין[198].
- טוב לתקוע בצד ימין, אם אפשר לתקוע כך. וכן יטה השופר כלפי מעלה ולא יטנו לצדדים[199].
וידוי התוקע
- לאחר תקיעת כל סדר, תשר"ת, תש"ת ותר"ת, מובא בסידור שיתוודה התוקע בלחש, ולמעשה המנהג שאין מתוודים בפה, וכן הווידוי אינו על עוונות כי-אם ענין הגעגועים[200].
סיום התקיעות
- לאחר התקיעות אומרים "ובכן יהי רצון מלפניך" וכו' הנדפס במחזורים.
- לאחר סיום התקיעות, אומרים ג' הפסוקים: "אשרי העם" וגו', "בשמך יגילון" וגו', "כי תפארת" וגו', התוקע אומרם והקהל חוזר אחריו פסוק בפסוק[201].
- נוהגים להסתכל בפני התוקע בסיום התקיעות[202].
מספר התקיעות
- מנין התקיעות שאדם חייב לשמוע בראש-השנה הוא שלושים תקיעות, כסדר תשר"ת תש"ת תר"ת ג' פעמים[203].
- מעבר לכך, תוקעים בציבור גם בתפילת מוסף, הן בתפילת לחש והן בחזרת הש"ץ (כדלהלן), וכן בסיום התפילה (בתוך 'קדיש תתקבל'[204]). לאחר תפילת מוסף תוקעים שלושים קולות נוספים, ובסך-הכל תוקעים מאה ושלושים קולות[205].
- המתפלל ביחיד, שאינו יכול לתקוע במוסף (כדלהלן פי"א ס"ב), מכל-מקום יכול לתקוע לאחר מכן לעצמו ולהשלים למאה קולות, שכן יש בזה ענין, לשמוע מאה קולות ביום זה, כמובא בראשונים[206], ואין בדבר חילוק בין יחיד לרבים, ולכן יחיד החפץ לשמוע מאה קולות גם ללא מנין, יש בזה מעלה ואין בזה איסור כלל[207], וכמובן יתקע את השלושים תקיעות המחויבות לפני מוסף, כמו בציבור[208].
- למרות שאין לתקוע תקיעות לחינם, "מותר לומר לקטן שיתקע בכדי שיתלמד, בין שהגיע לחינוך ובין שלא הגיע לחינוך, ומותר לו לתקוע כל היום . . לפי שמצוה על הגדולים ללמד את הקטנים ולחנכם במצוות"[209].
יא.
תפלת מוסף
'תקיעות דמעומד'
- במהלך תפילת מוסף, בתפילת לחש ובחזרת הש"ץ תוקעים מספר פעמים, בין פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות, ותקיעות אלו נקראות "תקיעות דמעומד".
- תקיעות אלו תוקעים רק כאשר מתפללים בציבור, אבל המתפלל ביחידות אינו תוקע בתפילת מוסף[210].
- בתקיעות אלו אין צריך לעמוד על בימת הקריאה, ויכול התוקע לתקוע כשהוא עומד במקומו[211].
- אין מקרין את התוקע בתקיעות מעומד, לא בתפילת הלחש ולא בחזרת הש"ץ וגם לא בתקיעות שלאחרי חזרת הש"ץ[212].
- בתקיעות במוסף, בתפילת לחש, אם נמצא המתפלל באמצע הברכות והחלו לתקוע – יעצור וישמע את התקיעות למרות שאינו בין הברכות. וכן אם הקדים וסיים הברכה לפני התוקע – יעצור וימתין לתקיעות[213].
- אחר התקיעות שבתפילת לחש, אין אומרים "היום הרת עולם" ולא "ארשת שפתינו"[214].
- בחזרת הש"ץ אומרים אחר התקיעות "היום הרת עולם" ו"ארשת שפתנו", ואם חל בשבת אומרים רק "היום הרת עולם"[215].
- בסיום התקיעות שאחר 'קדיש תתקבל', אין תוקעין תקיעה גדולה[216].
"ונתנה תוקף"
- כ"ק אדמו"ר נהג לעמוד בעת אמירת "ונתנה תוקף"[217].
"עלינו לשבח"
- פותחים הארון לאמירת "עלינו לשבח" שבחזרת הש"ץ, וכשאומרים "ולא שם חלקנו כהם" סוגרים הארון[218].
- אין רוקקים באמירת "שהם משתחווים להבל ולריק"[219].
- באמירת "ואנחנו כורעים" חוזרים ופותחים הארון, וכורעים ונופלים על פניהם הש"ץ והקהל, זאת גם כשחל בשבת[220].
- צורת כריעה והשתחוויה זו שונה מנפילת אפים שבכל יום, בה נופלים רק על היד, אלא צריך לנגוע בראשו בקרקע.
- לצורך זה, אם מדובר ברצפת אבנים או שיש וכדו' – יש לשטוח תחילה מפה או מגבת להפסיק בין ראשו לקרקע[221]. אולם אם מדובר ברצפת קרשים וכיו"ב – אין נוהגים להחמיר בזה[222].
- כשמגיעים למילים "ואנחנו כורעים" עושים את הכריעה, ולאחר מכן, במילה "משתחווים" עושים את ההשתחוויה.
- סדר הכריעה וההשתחוויה הוא כדלהלן: תחילה כורעים על הברכיים וגודלי הרגליים, ואחר-כך על גודלי הידיים[223], כאשר שאר האצבעות קפוצות לתוכם[224].
לאחר מכן מכופפים את הראש עד שנוגעים עם המצח בקרקע ומתרוממים עם הברכיים, כך שבזמן זה נשאר עומד אל אצבעות רגליו וגודלי ידיו בלבד לרגע קט[225].
- נהוג שהנשים אינן כורעות[226].
- כיון שאסור לש"ץ לעקור ממקומו בעת התפילה, לכן מלכתחילה יעמוד רחוק מהתיבה בכדי שיוכל לכרוע ולהשתחוות, והעומדים לידו יסייעו לו לקום מבלי שיצטרך לעקור רגליו[227].
- בשעה שהש"ץ מסיים "הוא אלוקינו, אין עוד" וכו' אומר הקהל את פסוקי "אתה הראת", ויש לו להאריך מעט בזה עד שיסיימו הקהל לומר את הפסוקים, ואז יתחיל באמירת "אוחילה לא-ל"[228].
התקיעות בסיום התפילה
- לאחר סיום התפילה ושיעור תהילים היומי, תוקעים שלושים תקיעות נוספות, כדי לערבב את השטן[229].
- תקיעות אלו אינן לעיכובא, כיון שכבר יצאו הציבור ידי חובתן. אולם אם יש הסומכים על תקיעות אלו כדי לצאת ידי חובתן, יש להם לכוון לצאת ידי חובה, וכן התוקע יכוון להוציאם ידי חובה בתקיעות אלו.
- נוהגים לתקוע 'שברים-תרועה' בתקיעות אלו בנשימה אחת, כמו ב'תקיעות דמיושב'[230].
- אין מקרין את התוקע בתקיעות אלו[231].
- בסיום התקיעות תוקעים תקיעה גדולה, כבסדר תקיעות דמיושב[232].
יב.
סעודות היום
- סדר קידוש היום: "תקעו" וגו', "כי חוק" וגו', ואין אומרים "אלה מועדי" וגו', וגם לא "אתקינו סעודתא" כו'[233].
- אם חל ראש-השנה בשבת, מקדימים כסדר קידוש של שבת – בלחישה, וקודם ברכת הגפן אומרים "תקעו" וגו'[234].
- מי שלא בירך "שהחיינו" בליל ראש-השנה – מברך בשעה שנזכר, גם שלא בשעת הקידוש[235].
- השוכח "יעלה ויבוא" בברכת המזון ביום ראש השנה – ראה לעיל פ"ז סכ"ז ואילך.
יג.
שינה בראש השנה
- נוהגים שלא לישון בראש-השנה ביום[236].
- היושב בטל הרי הוא כישן[237].
- בשעת הצורך ניתן להקל בשינה לאחר חצות היום, גם ביום א' דראש השנה[238].
יד.
תפילת מנחה וסדר "תשליך"
תפילת מנחה
- כשראש-השנה חל בשבת קוראים בתורה כבכל שבת, ואומרים "ואני תפילתי" בסדר הוצאת ספר-תורה[239].
- כמו-כן אומרים בקריאת התורה "ותגלה" וכו'[240].
"תשליך"
- אחר תפילת מנחה ביום א' דראש-השנה (כשחל בחול), קודם שקיעת החמה, טוב לילך מחוץ לעיר אל באר מים או מעין שיש בו דגים[241] ואומרים שם סדר "תשליך"[242].
- מדייקים לראות את הדגים שבמים[243].
- כשחל יום א' דראש-השנה בשבת, אין הולכים ל"תשליך" אלא ביום ב' דראש-השנה[244].
- אם כבר שקעה החמה, ניתן לאומרו עד צאת הכוכבים[245].
- כשאין בקרבת מקום באר מים או מעין(ח' תשרי, וכשחל בשבת – ז' תשרי)[246]. אם לא יוכלו לעשות כן[247] – אפשר לאומרו ליד בור מים שאינו מים חיים[248], ובשעת הדחק אפשר לאומרו אפילו ליד ברז פתוח[249].
- בעת ההליכה ל"תשליך" ובזמן אמירתו, יש להיזהר שלא תיווצר תערובת של גברים ונשים[250].
- בסדר ה"תשליך" אומרים שלש-עשרה מדות שבפסוקים "מי א-ל כמוך", שהן כנגד שלש-עשרה מדות הרחמים, ויכוון בכל מידה אל מידה אחת שבפסוק "ה" ה' א-ל רחום", ולא יאמרם בפה. לאחר מכן אומרים: "מן המצר" עד "מבטוח בנדיבים" ומכוונים לט' מדות שבפרשת שלח, ואומרים מזמור "רננו צדיקים". אחר-כך אומרים הפסוק "לא ירעו . . כמים לים מכסים" ו"יהי רצון"[251].
- לאחר סיום אמירת סדר ה"תשליך", מנערים את שולי הטלית-קטן[252].
[1] ראה שו"ע סי' תקפא ס"ב, שיש נוהגים להתענות בערב ראש-השנה. אבל למעשה אין נוהגים כן אצלנו, ובפרט כשהולכים לאוהל הק', שנוהגים לשתות. וראה ראה אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' מח, שנראה שכ"ק אדמו"ר לא התענה בערב ראש השנה.
[2] אגרות קודש חי"ח ע' ע.
וזאת למרות שכך מכונה יום זה (גם בספרי חסידות חב"ד) "זכור ברית", על שם הסליחות – ראה תורת מנחם חל"ד ע' 331. קובץ הערות וביאורים גל' תתקפא ע' 24. וש"נ.
[3] ראה 'אגרות קודש' שם.
[4] ראה לבוש סי' תקפא ס"ב, ומג"א שם סקי"ג.
[5] הלכות ומנהגי חב"ד ע' 6.
[6] רמ"א סי' קלא ס"ו. שו"ע סי' תקפא ס"ג. סידור אדה"ז על אתר.
[7] ספר המנהגים ע' 55.
[8] לוח כולל חב"ד.
[9] סידור אדה"ז. וראה בטעם הדבר, בסידור רבינו הזקן עם ציונים מקורות והערות על אתר הע' 3.
ומשמע שם, שזהו רק לכתחילה, אבל בדיעבד יכול לעשות התרת נדרים גם לאחר חצות.
[10] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' לט.
[11] והמבקש עצמו אינו בכלל העשרה – ראה של"ה ריש מסכת יומא שלו. הלכות ומנהגי חב"ד ע' 6 הע' 6. וראה גם סידור רבינו הזקן עם ציונים מקורות והערות שם הע' 4. ולהעיר מספר השיחות תשנ"ב ע' 1 בהערה: "עדה שלימה דהמתירין".
[12] סידור אדה"ז. וראה לקוטי שיחות ח"ד ע' 1332 הע' 3.
[13] אלף המגן למטה אפרים, סי' תקפא ס"ק קא.
[14] אף שמן הדין היה גם על הנשים לעשות "התרת נדרים" בעצמן או למנות את בעליהן לבקש "התרה" עבורן (ראה טושו"ע יו"ד סי' רלד סנ"ו-ז. הלכות ומנהגי חב"ד שם סוה"ע 7), אולם למעשה לא ראינו שעושות כן, וסומכות על מסירת מודעה לבטל הנדרים שלאחר מכן שב״כל נדרי״ (קובץ מבית לוי גל' ד. נטעי גבריאל, הל' ראש השנה, פי"ז סי"ג ובהע' כא).
[15] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' לט.
וזאת על אף שנדרו נדר ויכול לבקש "התרה" (ראה רמב"ם הל' נדרים פי״א ה״ד. ש"ך יו"ד סי' שלא סקס"ג. משנה למלך הל' נזירות פ"ב הי"ג. שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קכט. נטעי גבריאל שם סי"ט ובהע' כט), אולם למעשה לא נתפשט המנהג שיעשו "התרת נדרים".
[16] שו"ע יו"ד סי' רכח ס"ג-ד וש"ך שם סק"ט.
[17] קיצושו"ע סי' קכח סט"ז.
[18] כפי שמופיע בסידור 'בית יעקב'. וכך אמר כ"ק אדמו"ר הרש"ב – מרשימת הרב יעקב לנדא ע"ה שנדפסה בכפר חב"ד גל' 986 ע' 35, וכן כ"ק אדמו"ר (כפי הנראה ב'מראות קודש' ערב ראש-השנה תשמ"ט).
[19] מטה אפרים סי' תקפא סקמ"ט, לפי טושו"ע יו"ד סי' רכח סמ"ו.
[20] דרך החיים הל' התרת נדרים בער"ה, לפי טושו"ע שם סי"ד. אלף המגן למטה אפרים סי' תקפא סקק"א. ועוד.
[21] ראה טושו"ע שם. שו"ע אדה"ז סי' תסח סי"ז.
[22] לפי טושו"ע יו"ד שם. וראה שו"ת 'צמח צדק' יו"ד סקפ"ט.
[23] יו"ד סי' ריא ס"א.
[24] גזירה משום הקזת דם בערב חג השבועות שיש בו סכנה. וכ"כ לענין ערב ראש-השנה ויום הכיפורים, ב'נוהג כצאן יוסף' ע' רסב. שו"ת רבבות אפרים ח"א סי' שמ.
[25] קובץ מבית לוי ח"ז ע' יח. שו"ת רבבות אפרים שם.
[26] שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' מו.
[27] לפי ספר המנהגים ע' 55.
[29] רמ"א סי' תקפא ס"ג.
[30] השלמה לשו"ע אדה"ז סו"ס תקפא (ח"ד, במהדורה הישנה ע' 1364, ובמהדורה החדשה ע' תסח).
[31] לקוטי שיחות חי"ד ע' 369.
[32] ראה שו"ת חוות יאיר סי' רכד. ערוך השולחן יו"ד סי' רמט סק"ז. וראה גם שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קלג לפי שו"ת נודע ביהודה. צדקה ומשפט פ"ה ס"ט ובהערות שם. וש"נ.
[33] ראה טור סי' תקפא, מירושלמי ר"ה פ"א ה"ג. ילקוט שמעוני ואתחנן, רמז תתכה. שו"ע שם ס"ד, ובט"ז שם סק"ה. וראה הלכות ומנהגי חב"ד ע' 7 הערות 12-13.
[34] שו"ע אדה"ז סי' תקכט ס"ב וס"ה.
[35] לוח כולל חב"ד.
[36] טושו"ע שם. לוח כולל חב"ד. אבל ב'מטה אפרים' סי' תקפא סקנ"ה כתב רק "בגדים נאים" ולא "וחשובים" כמו ביום-טוב, אבל ב'שערי תשובה' סי' תקפא סק"ו כתב שאכן לובשים בגדים נאים וחשובים כבכל יו"ט. ע"ש.
[37] ספר המנהגים ע' 56.
[38] מטה אפרים סי' תקפג סק"ג.
[39] שו"ע אדה"ז סי' תקפג ס"ב.
אודות טיבול המאכלים בלימון – יש שכתבו להימנע אם נותן טעם חמוץ במאכלים (החיד"א במורה באצבע אות רנד, ובטוב עין סי' יח אות צח בשם תשובת הגאונים. כף החיים סי' תקפג סקי"ח). אבל באם אין טעמו מורגש – מותר (ראה קצה המטה למטה אפרים שם סקט"ו).
[40] שו"ע אדה"ז שם ס"ו.
[41] נזכר בתורת משה להחתם סופר דרושים לראש השנה, מהדורה רביעית ע' קכט. טעמי המנהגים, לקוטים אות קפג ובשוה"ג.
[42] ספר המאמרים קונטרסים ח"א ע' קלב. ספר המנהגים ע' 56. וראה אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קנג ואילך. וש"נ.
[43] ספר המנהגים שם.
[44] שו"ע אדה"ז סי' ק ס"א.
[45] ראה אגרות קודש כ"ק אדמו"ר ח"ד ע' תעז. ח"ו ע' שכד. ח"ז ע' שסג. חי"א ע' טז.
[46] שערי צדקה ע' קמב.
[47] ספר המנהגים ע' 56.
[48] ספר השיחות תש"ב ע' 2.
וראה ספר המאמרים תש"ג ע' 41, אשר קודם תפילה זו "עושה חשבון-צדק בנפשו מכל אשר עבר עליו במשך השנה, הן בענייני מצוות-עשה, הן בענייני מצוות-לא-תעשה, והן בענייני המידות ויראת-שמים, בין בעניינים שבין אדם למקום והן בעניינים שבין אדם לחברו, והחשבון שעושה הוא אדעתא דנפשיה באמת לאמיתו . . וכשמתבונן במעמדו ומצבו הכללי בגשמיות וברוחניות, רואה הוא כי השי"ת התנהג עמו ועם בני-ביתו בחסד חינם . . שלא כפי המגיע לו עבור הנהגותיו . . הנה כאשר מתבונן בכל זה באריכות ההתבוננות, הרי הוא מכיר בחטאו ופשעו, ובתפילת המנחה, שהיא התפילה האחרונה דהשנה שעברה, הרי הוא מתעורר בהתעוררות גדולה, בחרטה מעומקא דליבא על כל העבר, והוא שב להוי', לקבל עול מלכותו ית'".
[49] שער הכולל פי"ז ס"ב. ספר המנהגים ע' 25.
[50] מטה אפרים סי' תרכה סקל"ג. לקוטי שיחות חכ"ד ע' 297 הע' 69. קיצור דיני נש"ק ע' לו.
[51] מטה אפרים, שם.
[52] שו"ע אדה"ז סי' רסג ס"ח, כדי שלא לחלק בין שבת ליום-טוב.
[53] שהרי כיבוי אסור גם ביו"ט, כמבואר בשו"ע סי' תקיד ס"ה.
[54] מפני שהוא מוליד דבר חדש ודומה קצת למלאכה, וכיון שהיה אפשר לעשות זאת מערב יו"ט אסור לעשות כן ביו"ט (שו"ע אדה"ז סי' תקב ס"א).
[55] ספר המנהגים ע' 56.
[56] ראה מטה אפרים סי' תקפא סקנ"ד, שיש להזכיר של שבת בברכה.
[57] מטה אפרים סי' תקצט סק"ט. לוח כולל חב"ד.
אבל אשה המקדשת בעצמה, מברכת בשעת הדלקת הנרות, כמנהג שאר נשים. וכן משמעות סתימת ה'מטה אפרים' סי' תקפא שם וסי' תקצט שם.
[58] ספר המנהגים ע' 60.
[59] כיון שלכל הדעות אינו נקרא שבת.
[60] שהרי לפי מנהג העולם (כפי הנוסח בכל הסידורים מלבד למנהגנו) מלכתחילה מברכים כן.
[61] והרי זהו מקומה של ברכה זו לכתחילה, אלא שנהגו לברכה בעת הדלקת נרות (ראה המצויין בנטעי גבריאל, הל' ראש השנה, פכ"א הע' ו).
[62] אגרות קודש כ"ק אדמו"ר הריי"צ ח"י ע' תכה.
[63] ספר המנהגים ע' 56. וראה לעיל בפנים פ"ב סי"ב, שמתחילים בזה שעה קודם תפילת מנחה של ערב ראש-השנה.
[64] ספר המנהגים ע' 56.
[65] ספר המנהגים שם.
[66] ראה שיחת כ"ק אדמו"ר יום ב' דר"ה תשד"מ (תו"מ תשד"מ ח"א ע' 26). וכך נהגו ברוב השנים בבית-חיינו, מלבד איזה שנים שהיו בזה שינויים.
[67] אגרות קודש ח"ז ע' שסג. וראה גם אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' סא וע' קי.
[68] ראה בהרחבה אוצר מנהגי חב"ד ע' עא ואילך.
[69] ספר השיחות תשנ"ב ח"א ע' 13 הע' 19.
[70] ספר המאמרים תש"ג ע' 19.
[71] שו"ע אדה"ז סי' תקפב ס"א.
[72] שם ס"ו.
[73] ספר המנהגים ע' 56.
[74] סידור אדה"ז.
[75] תהלים פכ"ד.
[76] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' סז-ח.
[77] ספר השיחות תרפ"ז ע' 112.
[78] ספר המנהגים ע' 56.
[79] ראה לקוטי שיחות חכ"ד ע' 300.
[80] שו"ע שם ס"א-ב.
[81] אשל אברהם סי' תקפב סקי"א. דעת תורה סי' תקפב סק"ב. אלף המטה סי' תקפב סקט"ז.
[82] ראה שו"ע אדה"ז שם ס"ג.
[83] ראה שו"ע אדה"ז סי' קכו ס"ג. ובנדו"ד – ראה שערי תשובה סי' תקפב סק"א. מטה אפרים סי' תקפב סק"ח. שו"ת מנחת שלמה סי' ב.
[84] כיון שנחלקו בזה הפוסקים, שדעת השיירי כנה"ג, מחזיק ברכה ואלי' רבה סי' תקפב סק"ה שחוזר, ואילו דעת הפר"ח והפמ"ג שם שאינו חוזר, וכ"ה בדרך החיים סי' סח ס"ה, ובקיצושו"ע סי' קכט ס"ד, וכיון שספק ברכות להקל – אינו חוזר (בנתיבות התפילה פ"כ סי"א ובהע' 18).
[85] שו"ע אדה"ז סי' תקפא ס"ב.
[86] שו"ע אדה"ז סי' תקפא ס"ו.
[87] מטה אפרים סי' תקפב סקי"ח. מאמר מרדכי סי' תקפב סק"ו. דרך החיים סי' קמא ס"ד.
[88] משנה ברורה סי' תקפב סק"ד. אלף המגן סי' תקפב סקי"ט. וטעם הדבר, שכיון שאמר "ובכן תן פחדך", מן הסתם חתם כהלכה ולא אמר כהרגלו בכל השנה. וראה עוד בנתיבות התפילה פי"ט ס"ד וש"נ.
[89] שו"ת בית הלוי ח"א סי' מב.
[90] סידור אדה"ז.
[91] ספר המנהגים ע' 28.
[92] המלך במסיבו ח"א ע' עח.
אולם אם לא כיוון להוציא אותו בברכת "שהחיינו" שבקידוש, אף שהיה לפניו בשעת הקידוש – מברך עליו "שהחיינו" בנפרד.
[93] סידור אדה"ז.
[94] ספר המנהגים ע' 60.
[95] ראה שו"ת אגרות משה או"ח ח"ד סי' כא. וראה גם המובא בקיצור דיני ומנהגי שבת-קודש ויו"ט, ע' לח הע' 14. הלכות ומנהגי חב"ד ע' 12 הע' 51.
[96] אבל אין בו מצות שמחת יום-טוב, כבכל יום-טוב וחול-המועד (ראה שו"ע אדה"ז סי' תקכט ס"ו), "וראש-השנה אינו לא חג ולא רגל" (שם סי' תקצט ס"א), ולכן "אין אומרים 'מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון', מפני שימים אלו לא ניתנו לשמחה ולששון" (שם סי' תקפב ס"י. וראה גם סי' קפח סי"א).
ומכל-מקום מהלשון שבפנים משמע שיש בו קצת מצות שמחה (עכ"פ לגבי אכילה ושתיה שבו, הנלמדת מהפסוק בנחמיה דלהלן בפנים, ושם "כי חדות ה' היא מעוזכם" – ראה ספר השיחות תשמ"ח ח"ב ע' 613 הע' 13), אלא שאין בו שמחה יתירה כביו"ט, וכך מורה לשון הרמב"ם הל' חנוכה פ"ג ה"ו, שימים אלו "לא ימי שמחה יתירה". אכן, בספר השיחות תנש"א ע' 6 כתב שנקרא יו"ט ויש בו "מעין שמחת יו"ט".
וראה ספר השיחות תשמ"ח שם: "אלא שהשמחה בראש-השנה היא באופן ד'וגילו ברעדה, תגל הארץ, בני ציון יגילו במלכם' (לקוטי תורה נצבים מז, רע"א)".
[97] שו"ע אדה"ז סי' תקצז ס"א.
[98] נחמיה ח, י.
[99] שו"ע אדה"ז סי' תקפג ס"ד.
[100] ראה מג"א סי' תקכט סק"ג לפי דברי התוס' בע"ז.
[101] וראה אגרות קודש כ"ק אדמו"ר הריי"צ ח"ד ע' תטז ועוד (במכתב לתלמידי הישיבה): למעט באכילה ושתיה. וראה גם ספר המאמרים קונטרסים ח"ב ע' 636.
[102] שו"ע אדה"ז סי' תקצז ס"א.
[103] ספר השיחות תש"ב ע' 5.
[104] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' פט. שם ע' קמח. וראה שם ע' עה לגבי זמירות.
[105] הנהגת כ"ק אדמו"ר – ראה 'יומן שנת הקהל תשמ"א' ע' 11. הלכות ומנהגי חב"ד ע' 13.
[106] שו"ע אדה"ז סי' תקפג ס"ד.
הפרטים בזה – ראה ספר השיחות תש"ד ע' 24. ספר המנהגים ע' 67. לקוטי שיחות חי"ד ע' 372 הע' 27.
[107] ראה שו"ע אדה"ז סי' קסז ס"ח בדבר המנהג להניח מלח על השולחן. אבל ראה אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי סו"ע עה ממשמעות ספר השיחות תרצ"ט ע' 304.
[108] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי שם. הלכות ומנהגי חב"ד ע' 13. וראה כף החיים סי' תקפג סק"ד, שאין לבטל בשום סעודה את טבילת פרוסת המוציא במלח, למיתוק הגבורות. וראה עוד הנהגות שונות בזה באוצר מנהגי חב"ד שם. וש"נ.
[109] שו"ע אדה"ז סי' תקפג ס"א. סידור אדה"ז.
[110] ובטעם מנהגנו – ראה אגרות קודש ח"ג ע' רט.
[111] כדי שיהיה הקידוש במקום סעודה – ראה קצות השולחן סי' פא, בדי השולחן סק"ב.
[112] סידור אדה"ז. וראה אגרות קודש שם ע' קמ, שאינו נחשב להפסק בין הברכה לאכילה.
[113] ראה הלכות ומנהגי חב"ד ע' 13. תורת מנחם תנש"א ח"ד ע' 323.
וכן נהג כ"ק אדמו"ר, שהמתין עד שיביאו את הרימונים לשולחן, ורק אז בירך על התפוח – ראה המלך במסיבו ח"ב ע' יג.
ואם לא התכוון לפוטרו אבל הרימון היה לפניו על השולחן – אינו מברך עליו בפני עצמו ונפטר בברכת "בורא פרי העץ" שעל התפוח (ראה סדר ברכת הנהנין פ"ט ה"ד). אבל אם לא היה לפניו על השולחן, אף שכיוון לפוטרו בברכת "בורא פרי העץ" שעל התפוח – לא יצא וצריך לברך עליו בנפרד (שם).
[114] תורת מנחם – רשימת היומן ע' קנט. ספר השיחות תש"ה ע' 4. המלך במסיבו ח"א ע' נד וע' קיא, דלא כבספר המנהגים ע' 56.
[115] לוח כולל חב"ד. אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' עט.
[116] המלך המסיבו ח"ב ע' יג. אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' עט. הלכות ומנהגי חב"ד ע' 13 ובהע' 61.
[117] הגרמ"ש אשכנזי ע"ה (מדור 'שואלים את הרב' בבטאון 'הכפר של הרבי' גל' 22. וראה שם בהע' 22, שדן בהנהגת כ"ק אדמו"ר בזה (ראה המלך במסיבו ח"א ע' נד וע' קיא. ח"ב ע' שח), שהיה נוהג ליטול את התפוח בימינו כשהוא בקליפתו, ולאחר מכן היה חותכו לכמה חלקים, וחלק אחד היה טובל ג' פעמים בדבש, ורק לאחר מכן היה מברך עליו "בורא פרי העץ").
[118] שו"ע אדה"ז סי' תקפג ס"ב.
[119] כדי שלא יצטרכו לברך עליו ברכה אחרונה בפני עצמו, ויהא נפטר בברכת המזון – ראה תורת מנחם תנש"א ח"ד ע' 323. הלכות ומנהגי חב"ד ע' 16.
[120] שו"ע אדה"ז שם ס"ד.
[121] שם ס"ה.
[122] הלכות ומנהגי חב"ד ע' 14 ובהע' 64.
[123] ספר המנהגים ע' 56.
[124] ספר המנהגים ע' 56. בטעם הדבר ראה אגרות קודש ח"ג ע' רט.
[125] ספר השיחות תש"ה ע' 4. אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' פא-פב.
[126] אוצר מנהגי חב"ד שם ע' קב. ושם, שפעם אירע שהביאו לפני כ"ק אדמו"ר רימונים בלילה השני, וכ"ק אדמו"ר התפלא מדוע לא הביאום בלילה הראשון, ולא אכלם.
[127] המלך במסיבו ח"א ע' רלט.
וראה 'רשימות' חוברת ד ע' 8 שכ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע היה אומר "הרחמן" זה בלחש. ובשיחת כ"'ק אדמו"ר יום ב' דר"ה תשט"ז (תורת מנחם חט"ו ע' 19 ואילך) הביא מכ"ק אדמו"ר הריי"צ שכן נהגו, אלא שבאותה התוועדות אמרו כ"ק אדמו"ר בקול רם והקהל ענה אחריו אמן – אוצר מנהגי חב"ד ע' פה.
[128] סידור אדה"ז.
[129] ראה תורת מנחם תשד"מ ח"א ע' 28.
[130] סידור אדה"ז. וראה גם שער הכולל פל"ד סי"א.
[131] סידור אדה"ז.
[132] סידור אדה"ז.
[133] ספר המנהגים ע' 57.
[134] מטה אפרים סי' תקפח סק"ב ובקצה המטה שם.
[135] שם. ובהלכות ומנהגי חב"ד ע' 16 הע' 74 מביא בשם הגרז"ש דבורקין ע"ה, שפסק להתיר לשתות, וכך נהגו ב-770. ואולי יש לומר, שע"פ הוראת והיתר רבותינו נשיאנו בכלל בדורנו לטעום קודם התפילה (היום יום י' שבט, אגרות קודש חי"ד ע' יט, ועוד), גם כאן, המיקל בשעת הצורך יש לו על מי לסמוך. אך מאידך, אולי פסק זאת משום הדוחק הגדול שיש שם (ב-770), אריכות התפילה וכו', שזוהי סיבה ברורה להקל (גם מחשש סכנה). וצ"ע.
[136] מטה אפרים שם. ושם, שיעשה זאת בצנעה, מפני המון העם שלא יקלו ביותר. אך צ"ע לדידן, האם צריכים לחשוש לזה, היות ויש רבנים המורים להקל בזה. ראה הערה קודמת.
ובכל אופן, גם מי שמוכרח לאכול – אין לו להרבות באכילה יותר מדי, אלא יטעם את הכמות הנדרשת לו לישוב הדעת בתפילה ובתקיעות – ראה קצה המטה שם הע' ד.
[137] ראה שו"ע אדה"ז סי' תקפה ס"ב.
[138] ראה קיצושו"ע סי' קכט סי"ט.
[139] מטה אפרים סי' תקפט סק"ד.
[140] מטה אפרים סי' תקפד סק"ט.
[141] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' צג.
[142] שם.
[143] שו"ע אדה"ז סי' קכג ס"ב.
[144] אגרות קודש ח"ג ע' ה.
[145] סידור אדה"ז.
[146] ספר המנהגים ע' 56 וש"נ. רשימות חוברת ד ע' 9. המלך במסיבו ח"ב ע' רסב. וראה אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קב.
[147] שם. אוצר מנהגי חב"ד שם ע' קג. וראה סידור רבינו הזקן עם ציונים מקורות והערות שם הע' 81.
[148] סידור אדה"ז שם. אוצר מנהגי חב"ד שם ע' קב.
[149] אוצר מנהגי חב"ד שם ע' קג.
[150] סידור אדה"ז שם.
[151] המועתק כאן – ממהדורת תשמ"ז ואילך, חובר ע"י בעל 'שער הכולל' ונדפס גם בספרו פכ"ו ס"ה.
[152] כן הוא בסידור 'תורה אור'. וב'שער הכולל' שם אינו. וב'קונטרס הסידור' אות כא תמה עליו, "דמאי שנא שבת מיו"ט". וראה נתיבים בשדה השליחות ע' שיב הע' 3.
[153] ב'שער הכולל' נשמטה תיבה זו בטעות – ראה נתיבים בשדה השליחות ע' שיג הע' 9.
[154] הצ"ע בלשון זו – ראה אוצר מנהגי חב"ד שם ע' רכא. נתיבים בשדה השליחות ע' שיד הע' 13.
וראה פרדס חב"ד גל' 9 ע' 145. גל' 16 ע' 226.
[155] מיקום הוספה זו כאן היא רק בסידורי 'תורה אור', אבל בסידורי תהלת ה' ומחזורי חב"ד מופיע נוסח זה אחר "וישלח ברכה" וכו'. ובמחזור השלם מהדורת אה"ק תשס"ה ואילך נקטו כבסידור 'תורה אור'. ואילו במהדורת נ"י תשס"ה נקטו כבסידור תהלת ה'. וראה נתיבים בשדה השליחות ע' שיג הע' 11 ובע' שטו, שצידד כבסידור 'תורה אור'.
[156] בביאור הלכה סי' קמא חילק, דהיינו דוקא כשאינו נוטל שכר, אבל אם בא בשכרו אינו חיוב כלל. אולם בשו"ע אדה"ז סי' תקפד ס"ח הביא מנהג זה ולא חילק בין התוקע בחינם לנוטל שכר. וכן העיר ב'ילקוט הגבאי'. אבל ראה התקשרות גל' תתקצח ע' 8 הע' 17.
[157] מג"א וביאור הלכה שם. ולפי המבואר לעיל בהערה הקודמת, נראה דה"ה גם אם נוטל שכר.
[158] למען ידעו . . בנים יולדו ע' 140. אוצר מנהגי חב"ד שם ע' קד ואילך.
[159] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קד.
[160] שם.
[161] שם ע' קה. אך להעיר, שעלה רק למפטיר ולמנחה, שבקריאתם אין משנים מהנעימה של כל השנה.
[162] משמאל לספר-התורה הראשון – כ"כ בשו"ת משנה הלכות חי"ג סי' כב, כדי שיהיה קרוב יותר לבעל-הקריאה ולא יהיה אחר כך כמעביר על המצוות.
[163] רמ"א סי' קמז ס"ח ובמג"א שם סקי"ב.
[164] רמ"א שם.
[165] שו"ע אדה"ז סי' תקפה ס"ב.
[166] שיחת כ"ה תשרי תש"נ (תורת מנחם תש"נ ח"א ע' 257). וכמובן, יש להיזהר שלא יפריעו לשמיעת התקיעות של המבוגרים.
[167] שכן במקרים מסוימים אין התקיעה כשרה אפילו בדיעבד. ומאידך, לא תמיד יכול להחמיר על עצמו ולחזור ולתקוע מספק, שהרי תקיעה לחינם אסורה ביום-טוב, משום עובדין דחול.
[168] ספר המנהגים ע' 56.
[169] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' צא. הלכות ומנהגי חב"ד ע' 16 הע' 75.
[170] המלך במסיבו ח"ב ע' קעה, שכך נהגו כ"ק אדמו"ר הרש"ב וכ"ק אדמו"ר הריי"צ, וראה סידור רבינו הזקן עם ציונים מקורות והערות על אתר סוה"ע 72, שהיה נשמע לעומדים ליד כ"ק אדמו"ר בעת התקיעות, שניגן אז ניגון ג' תנועות.
[171] שו"ע אדה"ז סי' תקפה ס"ג.
[172] מ'משנת חסידים' מסכת יום ראש השנה רפ"ג. וכ"ה ב'פרי עץ חיים' ריש שער השופר.
[173] ראה בהרחבה לקוטי שיחות חל"ט ע' 43 ואילך. המלך במסיבו ח"ב ע' קעט.
[174] סידור אדה"ז קודם התקיעות. ומ"ש שכן אומרים גם הציבור – ראה לקוטי שיחות שם הע' 2. וכ"ה במטה אפרים סי' תקפה סק"ג. וראה גם המלך במסיבו ח"א ע' רלג.
[175] ספר הניגונים ניגון יז-יט.
[176] סידור אדה"ז שם.
[177] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קיח. אבל ראה קונטרס הסידור אות ע.
[178] אוצר מנהגי חב"ד שם.
[179] שו"ע אדה"ז סי' תקפה ס"ג.
[180] שו"ע אדה"ז סי' תקפט ס"ה.
[181] שם ס"ז.
[182] משמעות שו"ע אדה"ז שם.
[183] מטה אפרים סי' תקפה סק"ג.
[184] שו"ע אדה"ז סי' קכד ס"ב, ושם: "ואם ענה – אפשר שלא יצא ידי חובתו".
[185] שו"ע אדה"ז שם.
[186] ראה נטעי גבריאל, הל' ראש השנה, פס"ד סוס"א. וש"נ.
[187] שם סי' תקצ ס"ג.
[188] ספר המנהגים ע' 56.
[189] שו"ע אדה"ז סי' תקפה ס"י.
ולהעיר, שרבותינו נשיאינו, בעת שלא תקעו בעצמם שימשו כ'מקריא' (ראה המובא באוצר מנהגי חב"ד ע' קיט. וש"נ), ויתכן שלאו דוקא שהבעל שחרית משמש כ'מקריא' אלא ניתן לכבד בזה כל אדם ירא שמיים השייך לכך.
[190] שו"ע אדה"ז סי' תקצ ס"ט.
[191] שם.
[192] שם.
[193] שם ס"ד וס"ז.
[194] אגרות קודש ח"כ ע' לט. המלך במסיבו ח"א ע' נה ואילך. וראה אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קכא. וש"נ.
[195] עיין היטב שו"ע אדה"ז שם ס"ז.
[196] ראה אוצר מנהגי חב"ד שם.
[197] שו"ע אדה"ז סי' תקצ ס"ד.
[198] שו"ע אדה"ז שם ס"ד. וראה אוצר מנהגי חב"ד שם ע' קכג עד כמה היו מאריכים רבותינו נשיאינו בטרומיטין. וש"נ.
[199] רמ"א סי' תקפה ס"ב. שו"ע אדה"ז שם ס"ו.
[200] שאין מתוודים בראש-השנה – ראה שו"ע אדה"ז סי' תקפב ס"ב. אגרות קודש חכ"ג ע' תקיא ואילך, לפי לקוטי דיבורים ח"א ע' 102. אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קכד ואילך. ושם, בשם הרב שלמה חיים קסלמן ע"ה, שהוידוי בלחש הוא ציור פני הרב.
[201] ספר המנהגים ע' 56.
[202] קונטרס לימוד החסידות ע' 11. וראה המלך במסיבו ח"א ע' קיג. אוצר מנהגי חב"ד שם ע' קכז.
[203] ראה בהרחבה שו"ע אדה"ז סי' תקצ ס"א-ב תקנת חכמים בזה. ונראה מדברי אדה"ז, שלאחר תקנת חכמים זו הרי כך הוא קיום מצות התורה ואין לפחות מכך מדינא – ראה הלשון בשו"ע אדה"ז סי' תקצב ס"ג ו(בעיקר ב)ס"ז, סי' תקצו ס"א. ועוד. וי"ל דכך היא שיטת הרמב"ם הל' שופר פ"ג ה"ב-ג בזה, דלא כרב האי גאון המובא ברא"ש ראש השנה פ"ד ס"י ובשו"ע אדה"ז סי' תקצב ס"ד בשם "יש נוהגין". וכ"כ המשנ״ב ועוד.
[204] סידור אדה"ז על אתר.
[205] ראה שו"ע אדה"ז סי' תקצב (ובפרט בס"א וס"ז). סי' תקצו ס"א.
[206] ראה תוס' ראש השנה לג, ב ד"ה שיעור, ורא"ש ראש השנה פ"ד ס"י בשם הערוך.
[207] ואף שהתקיעה ביום-טוב לחינם אסורה מדברי סופרים משום "עובדין דחול". אכן, אם יש ענין או הידור מצוה – הדבר מותר (ראה שו"ע אדה"ז סי' תקצו ס"א). וראה גם בפסקי תשובות סי' תקצו שהעלה כן בפשטות.
[208] ראה שו"ע אדה"ז סי' תקצב ס"ז. סי' תקצה ס"ב.
[209] שו"ע אדה"ז סי' תקצו ס"ב.
[210] ראה שו"ע אדה"ז סי' תקצב ס"א וס"ז. סי' תקצו ס"א.
[211] שו"ע אדה"ז סי' תקצב ס"ט.
[212] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קלד.
[213] ראה מטה אפרים סי' תקצא סקי"ג.
[214] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קלה.
[215] שו"ע אדה"ז סי' תקצב ס"ו.
[216] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קלז.
[217] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קלא.
[218] מחזור.
[219] 'רשימות' חוברת קפג ע' 10. וראה הלכות ומנהגי חב"ד ע' 22 הע' 109.
[220] מחזור.
[221] כמבואר בשו"ע או"ח סו"ס קלא. וראה הלכות ומנהגי חב"ד ע' 22 הע' 110.
[222] ספר המנהגים ע' 57. 'צמח צדק' פסקי-דינים, חידושים על הרמב"ם הל' תפילה פ"ה הי"ג.
[223] 'רשימות' חוברת ד ע' 10.
[224] הנהגת כ"ק אדמו"ר – אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קלב.
[225] 'רשימות' שם.
[226] כנראה מטעמי צניעות – ראה שו"ת תשובות והנהגות ח"ב או"ח סו"ס ער.
[227] מטה אפרים סי' תקצב סק"א.
[228] הלכות ומנהגי חב"ד ע' 22.
[229] מחזור.
[230] שבח המועדים ע' 30 הע' 12, שכך תקעו אצל כ"ק אדמו"ר הריי"צ ואצל כ"ק אדמו"ר.
[231] אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קלח.
[232] מחזור, ודלא כמ"ש באוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קלח.
[233] ספר המנהגים ע' 57. וראה אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קלט. וש"נ.
[234] אוצר מנהגי חב"ד שם.
[235] לפי שו"ע אדה"ז סי' תעג ס"ב.
[236] ראה שו"ע אדה"ז סי' תקפג ס"ח.
[237] שם.
[238] ראה נטעי גבריאל, הל' ראש השנה, פס"ז סי"ט ובהע' לח. וש"נ.
[239] ספר המנהגים שם.
[240] שם.
[241] שו"ע אדה"ז סי' תקפג ס"ז.
[242] אוצר מנהגי חב"ד שם.
[243] ראה דרכי משה סי' תקפג סק"ב. תורת מנחם תנש"א ח"ב ע' 378.
[244] 'רשימות' חוברת ד ע' 9. אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קמה.
[245] מטה אפרים סי' תקפג סק"ד.
[246] כהנהגת כ"ק אדמו"ר הריי"צ – ראה המלך במסיבו ח"ב ע' כ. אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי ע' קמה. וש"נ.
[247] שכן מהנהגת כ"ק אדמו"ר הריי"צ שבהערה הקודמת משמע שלא עשה כן לכתחילה והעדיף לקיים ה"תשליך" בעשי"ת.
[248] ראה כף החיים סי' תקפג סק"ל.
[249] הוראת כ"ק אדמו"ר, הובאה בכפר חב"ד גל' 536 ע' 14.
[250] ראה קצה המטה סי' תקצח סק"ז.
[251] סידור אדה"ז.
[252] ספר המנהגים ע' 57.
לפרט האם זה כולל בדיקת דם או רק תרומת דם
